א. פעמים רבות, תחת אירועי השעה המרכזיים מתרחשים בשקט אירועים נוספים, לא פחות דרמטיים, תוך ניצול העובדה שהקשב הציבורי מופנה לדברים אחרים.
כדאי לשים לב לפרקטיקה הזו, הואיל ויש המנצלים את השעה לצורך קידום סדר יום שהשפעותיו עלולות להיות הרסניות שנים קדימה.
כך למשל קוּדם בעבר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שחולל מהפכה חסרת תקדים בחיינו, סמוך להירצחו של יצחק רבין ז״ל כשהציבור כולו היה עוד בהלם מהאירוע.
ב. מעטים יודעים כי במקביל לתהליך המדיני באוסלו, שכרסם בשליטתנו בארץ ובביטחוננו, התרחש תהליך שקט אך עיקש בכיוון של פירוק המוסד המשפחתי. באמצעות שימוש מכווָן בשפה הצליחו גופים וארגונים פרוגרסיביים לטשטש את מושג המשפחה, לרוקן אותו ממשמעותו, להפוך את המילים "אבא" ו"אמא" לביטויים כמעט פוגעניים.
מבלי להרחיב בשאלות מוסריות כבדות משקל שלא זו הבמה לעסוק בהן, ננסה הפעם להציג ממבט-על את האופן שבו כל אלה קשורים למאבק על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
פעמים רבות, תחת אירועי השעה המרכזיים מתרחשים בשקט אירועים נוספים, לא פחות דרמטיים, תוך ניצול העובדה שהקשב הציבורי מופנה לדברים אחרים
ג. בשנת תשנ"ב (1992) נחקק חוק משפחות חד-הוריות. לכאורה מטרתו הייתה לסייע לאלמנות ולגרושות, אך למעשה נטמנו בו בכוונה תחילה יסודות שמערערים את רעיון המשפחה.
החוק קובע כי "הורה יחיד הוא תושב ישראל אשר בהחזקתו ילד הנמצא עמו… שאינו נשוי ואין אדם הידוע בציבור כבן זוגו". כך נפתחה הדלת לעידוד נשים להביא לעולם ילד שהוא 'יתום מהולדתו' – ילד שיש לו אב ביולוגי, אך לעולם לא ידע מיהו.
במקום לדבר על "מכירת זרע" כמעשה לא מוסרי, הדומה לסחר בילדים, החלו להשתמש במונחים מרככים: "תורם", "בחירה לפי מאפיינים", "בנק זרע". וכך האישה אינה הולכת לחנות לממכר זרעי אדם – היא הולכת ל"בנק".
ד. במקביל נוצר עיוות משפטי: כידוע, אם אישה נכנסת להיריון מיחסים רגילים – גם אם הבטיחה לגבר שלא תיכנס להיריון – הגבר ייחשב לאבי הילד ויחויב במזונות. אך אם אותו גבר מכר את זרעו באופן אנונימי – אחריותו נעלמת!
מדוע? ומי נכנס במקומו? – המדינה, כלומר: כולנו, באמצעות חוק משפחות חד-הוריות הנותן פריווילגיות משמעותיות גם למי שבחרה להביא יתום לעולם.
ה. כאשר "משפחה" כבר אינה כוללת בהכרח אב ואם, קל להרחיב עוד את הגבולות.
מדוע לא יוכל גם גבר לגדל ילד לבדו? בעבר לא היה אפשר לדלג על תפקיד האם – כי היא היולדת. אך בעידן הפונדקאות, ניתן "להעלים" את היולדת באמצעות תשלום לפונדקאית, ולמנות אישה אחרת לתרומת ביצית.
התוצאה: ילד שאין לו אמא – לא ביולוגית, לא גנטית ולא רגשית.
שאלות קשות – כמו "מה עם זכותו של הילד לגדול בחיק אם?" – אסור לשאול. זה "לא תקין פוליטית".
ו. הצעד הבא היה כאשר בתי המשפט המציאו את "צו ההורות הפסיקתי", שלפיו, גם שותפתה לחיים של אישה יולדת מוכרת כאם, וכן גבר שבחר לחיות עם גבר שהוא אב מוכר כהורה נוסף.
כך התרחב המושג "משפחה" – עד שהתאדה. אם הכול משפחה – שום דבר אינו באמת משפחה.
ז. השלב הבא היה סמנטי: למחוק את המילים "אמא" ו"אבא". במקום זה יש "הורה 1" ו"הורה 2".
זה התחיל בכך שנעמ"ת – הסתדרות של נשים – אסרה לקיים את טקס "אבא ואמא של שבת" בגנים, ובמקום זה יש "הורי שבת" או "תורני שבת". בהמשך התקבלה הנחיה במשרד החינוך להזכיר "הורים" במקום "אב ואם", כדי שלא לפגוע במי שאין לו.
וכך, בלי ששמנו לב, "כבד את אביך ואת אמך" הפך לביטוי פוגעני. מערך בעשרת הדיברות – לערך אסור.
הרס המשפחה והזהות לא נעצר שם – הוא מגיע גם לזהות האישית, אך זהו נושא למאמר אחר.
האמת לא הובסה מעולם מכוח ההתנגדות לה – היא הובסה רק כשחבריה היו חלשים מכדי להגן עליה
ח. התרופה לתהליך פירוק זה היא אחת: האמת. האומץ לומר את האמת הפשוטה – שמגיע לכל ילד להיוולד מתוך אהבה בין אב ואם, שיקבלו אחריות על חייו.
המשפחה היא המקום שבו האיש נותן את כל כולו לבת זוגו, וכן להפך, במטרה משותפת להמשיך את שרשרת הדורות, להביא חיים לעולם מתוך כריתת ברית נישואין הכוללת נאמנות ואחריות.
גם כאשר הניסיון לא צלח והמשפחה מתפרקת, למרבה הצער – האב תמיד יישאר אב, והאם תמיד תישאר אם.
ט. את האמיתות הללו יש לומר גם כשלא נעים, גם כשזה לא תקין פוליטית.
כדברי הרש"ר הירש זצ"ל: "האמת היחידה שהלכה לאיבוד בלי כל אפשרות להחזירה, היא אותה אמת שאין למחזיקיה אומץ לדבר בגילוי לב עבורה".
האמת לא הובסה מעולם מכוח ההתנגדות לה – היא הובסה רק כשחבריה היו חלשים מכדי להגן עליה.