הלב והאיברים: מחשבות על גבולות הכוח והחירות בישראל
במאמר הקודם נגענו ברעיון של 'המדינה הרזה' ובמתח שבין המנגנון לבין הרוח.
אך האם כל ריכוזיות היא בהכרח שלילית? האם התשובה לכל בעיותינו היא הפרטה מוחלטת? כשמתבוננים במציאות הישראלית המורכבת עולה תמונה עדינה יותר. ייתכן שהאתגר הגדול שלנו אינו לבחור בין 'מדינה גדולה' ל'מדינה קטנה', אלא להבחין בחוכמה בין התחומים שבהם המדינה חייבת להיות הלב הפועם והמרכזי, לבין התחומים שבהם עליה לשחרר את הרסן ולתת לחיים עצמם לזרום.
ריכוזיות שאין עימה ייצוגיות עלולה להפוך לניתוק; לעומתה, ריכוזיות הקשובה לדופק הלאומי יש בה חיבור ועוצמה
א. הלב: היכן הריכוזיות היא הכרח קיומי?
ישנם תחומים בחיי האומה שאינם יכולים להיות נתונים למקח וממכר או לתחרות חופשית.
האם יעלה על הדעת להפריט את צה"ל? האם, למשל, אפשר לנהל מדיניות חוץ כשכל עירייה מחליטה על בריתות בין-לאומיות משלה?
נראה כי ישנם יסודות שהם בבחינת 'עמוד השדרה' של הקיום הלאומי: ביטחון-לאומי, משפט-עליון, יחסי-חוץ, שערי הכניסה לעם מצד אחד ולמדינה מצד שני – מדיניות ההגירה והגיור השלובות זו בזו, ועוד.
בתחומים אלו המדינה פועלת כנציגה של 'כלל ישראל'. הריכוזיות כאן היא ביטוי לאחדות הקיום שלנו.
אך גם כאן עולה שאלה נוקבת: מה נותן לגופים הריכוזיים הללו את תוקפם המוסרי למשול על אחרים?
האם מערכת המשפט, למשל, יכולה לשאוב את כוחה מֵעצמה?
כשאנו מביטים בוויכוח הציבורי סביב שיטת מינוי השופטים, אולי הבעיה אינה בעצם קיומה של ערכאה עליונה חזקה, אלא בשאלה את מי היא מייצגת.
נראה שהבחינה היעילה, הצודקת והבלעדית לזכותו המוסרית של גוף ריכוזי לפעול היא כאשר הוא משקף נאמנה את רצון העם ורוחו.
האם לא הגיוני יותר שהשופטים, המחזיקים בכוח עצום להכריע גורלות, ייבחרו לתפקידם בידי ועדות שהתמנו באמצעות נציגי הציבור – אלו שקיבלו את המנדט מהעם – ולא בשיטת 'חבר מביא חבר'?
ריכוזיות שאין עימה ייצוגיות עלולה להפוך לניתוק; לעומתה, ריכוזיות הקשובה לדופק הלאומי יש בה חיבור ועוצמה.
ב. האיברים: היכן הביזור הוא אוויר לנשימה?
לעומת עניינֵי הכלל, הבה נביט על חיי היומיום שלנו: החינוך של ילדינו, הפקקים בכבישים, יוקר המחיה, אופי הקהילה שבתוכה אנו גרים.
האם באמת נכון שפקיד כלשהו בירושלים יחליט באיזה ספר ילמד ילד בירוחם, או מתי יצא אוטובוס בגוש דן?
הניסיון הישראלי מלמד שלעיתים, ככל שהמדינה מנסה 'לנהל' את החיים האזרחיים כך היא חונקת אותם.
קחו למשל תכנון בנייה: שנים של תכנון ריכוזי מדוקדק הובילו אותנו למעצורי פיתוח קשים, במרכז ובפריפריה, ולבנייה שאינה מבטאת נכון את הצורך בשטח, בחיי הקהילה הממשיים.
ומה בעניין החינוך? האם מערכת חינוך אחידה ונוקשה יכולה באמת לתת מענה למגוון העצום של הציבורים והקהילות השונות?
אולי הדרך לחירות ולשגשוג עוברת בביזור סמכויות?
דמיינו מציאות שבה רשויות מקומיות מתחרות ביניהן על איכות החיים, על תוכניות לימוד ייחודיות, על מיסוי אטרקטיבי.
כשנותנים לשוק החופשי, לקהילות ולרשויות המקומיות את הכוח, נוצרת תחרות בריאה. האזרח הופך מ'מטופל' של המערכת ל'לקוח' רצוי ולשותף פעיל. הביזור בתחומים אלו אינו גורם להחלשת המדינה, אלא לשחרור כוחות היצירה הגנוזים בעם.
ג. הסמל: המדינה כנושאת הזהות היהודית
וכאן אנו מגיעים לנקודה העדינה והחשובה מכל. יש שישאלו: אם אנו דוגלים בחירות הפרט ובצמצום מעורבות המדינה, מדוע להשאיר בחוק סממנים של מסורת יהודית? מדוע, למשל, סמל המדינה הוא מנורת המקדש?
ובאופן יותר מעשי: האם נכון שנושא הנישואין והגירושין יישאר בידי הרבנות הראשית?
התשובה טמונה בהבדל שבין ה'פרהסיה' לבין ה'חדר הפרטי'. המדינה היהודית היא לא רק ספַּק שירותים; היא הצהרת כוונות היסטורית. הסמלים שלה – הדגל, ההמנון, הלוח העברי, וכן, גם ההגדרה הרשמית של 'מהו בית בישראל' – חייבים לבטא את הזהות השורשית שלנו בצורה הגדולה והמרוממת ביותר.
הריכוזיות בנושא הנישואין והגירושין היא רק למראית עין. באמת אין בה שום כפייה. היא לא נועדה לכפות אמונה על הפרט, אלא לשמור על אחדות העם (מניעת פיצול לתתי-עמים שאינם יכולים להינשא ביניהם בגלל סוגיות ממזרוּת) ועל האופי הציבורי-יהודי הקיומי של המדינה.
בפועל, המדינה הישראלית מאפשרת ותאפשר לאנשים לחיות את חייהם הפרטיים כרצונם. המדינה אינה שולחת ולא תשלח פקחים לבדוק עם מי אדם בוחר לחיות את חייו.
החירות קיימת במרחב הפרטי. אך המדינה, כגוף המסמל את הנצח היהודי, שומרת על הסטנדרט המאחד ברמה הלאומית.
זהו איזון עדין: מקסימום זהות יהודית בפרהסיה ובסמלים, לצד מקסימום חירות בבחירות האישיות.
השילוב בין עוצמה לאומית לחירות אישית הוא, אולי, סוד הנס של המדינה היהודית המתחדשת
אין כמעט שום הבדל מעשי במדינת ישראל בין זוג נשוי כדת משה וישראל לבין כל שני בוגרים הרוצים לגור יחד. הבדלי מיסוי, גם אם זניחים, ראוי להסיר לכתחילה.
מעבר לכל אלו חשוב להבין: עם ישראל, בניגוד לכל עם אחר בהיסטוריה, לא קם מתוך הכרח אלא מתוך ייעוד. ייעוד ברור בן אלפי שנים. כאשר מיטשטשת תודעתו העצמית לגבי הייעוד הייחודי שלו בעולם – הוא נכנס לתהליך של פירוק עצמי. הייעוד הכללי שלו חייב לבוא לידי ביטוי בתצורת מדינתו, בעוד חיי הפרט, המשפחה והקהילה, יכולים ואף רצוי לכתחילה שיהיו חירותיים ככל האפשר.
ד. מבט אופטימי אל העתיד
אם נצליח לפתח את ההבחנות הללו ולדון בהן ברצינות, ייתכן שאנו עומדים בפני 'תור זהב' חברתי ומדיני.
דמיינו מדינה שבה הפקידוּת מתמקדת במה שהיא חייבת לעשות – שמירה על הביטחון, המשפט והזהות היהודית המאחדת – ועושה זאת מתוך קשב עמוק לרצון העם ולנציגיו.
ובמקביל, דמיינו חברה שבה הקהילות פורחות, ושהיזמות הכלכלית בה משגשגת – ללא חסמים מיותרים וללא מנופי לחץ של קבוצות מיעוט כלכליות, דוגמת הסתדרויות המנסות להשפיע על סוגיות של זהות ומדיניות בעזרת השבתה של המשק או של מערכת הבריאות או של מערכת החינוך של ילדינו.
אין זה חזון אוטופי רחוק. הוא נמצא בהישג יד, אם רק נעז לשאול את השאלות הנכונות, לשחרר היכן שצריך ולחזק היכן שראוי.
השילוב בין עוצמה לאומית לחירות אישית הוא, אולי, סוד הנס של המדינה היהודית המתחדשת.
כאמור, אלו רק הרהורים בנושא ולא מדיניות מעשית.