א. שוויון רודֶה מול חירות עצמית
הפילוסוף קארל מרקס כתב בספרו המשפיע 'הקפיטל', שכאשר יש לאדם בית בן שתי קומות, אך לשכנו יש בית בן שלוש קומות, לאדם הראשון לא תהיה לעולם מנוחת הנפש. מרקס, שהוא אולי ההוגה המזוהה יותר מכול עם 'ערך' השוויון, חושף כאן, אולי בלי משים, את הפרדוקס המדמם שבחיפוש אחר השוויון. רודפי השוויון, לא רק שהם חיים חיי קנאה מתמדת – קנאה שאינה מודעת לעצמה ואינה מטופלת על ידי תיקון המידות – אלא שהם לעולם אינם חיים חיים פנימיים ועצמיים באמת.
כל חייהם בנויים על השוואה למי שמחוץ להם. גם כשהם פועלים ועושים, מעשיהם יהיו לעולם צל חיוור של רצונם האמיתי, שכן הם נועדו לרַצות אחרים; שום דבר בעולמם לא נמדד בעיניהם שלהם, אלא רק ביחס לאחר.
התכונה של חיפוש השוויון אינה יוצרת רק עבדות לציפיות החברה, אלא גם נפש רודה וכוחנית. במצב נפשי שכזה רק 'האחר' נחשב – בין אם בריצוי שלו ובין אם בשעבוד שלו. הכלל המנחה הוא: 'אם אין אני לי – האחר הוא אני'. זוכרים את המן הרשע? היו לו כל העושר והכבוד שבעולם, אך כל זה לא היה שווה לו מאומה, כדבריו, רק משום שמרדכי אחד לא השתחווה לו.
שיח 'זכויות האדם' מציב את האנושות כדבר רע כשלעצמו
ב. אחריות – היחס הנכון לאחר
ההבדל בין אדם המחפש שוויון בקרב סובביו לבין אדם המחפש חירות ועצמיות, מקביל להבדל שבין אדם הנאבק על 'זכויות האדם' לבין אדם המבקש את אחריות האדם.
בעקיפין, שיח 'זכויות האדם' מציב את האנושות כדבר רע כשלעצמו. הרי אם כולנו אינדיווידואלים שרק נאבקים על 'זכויות' או על 'משאבים' (כלשונו של מרקס), אזי ככל שיהיו פחות אנשים – כן ייטב. הפתרון האידיאלי לפי גישה זו הוא האי הבודד.
לעומת זאת, מצב נפשי של חיפוש אחר אחריות מעמיד את האדם כיְצור אוהב. הוא רואה בעצמו, במשפחתו, בקהילתו, בעמו ובאלוהיו – מושאים לאהבה. האחריות שהוא חש כלפיהם היא ביטוי עמוק של אהבה וקרבה. הוא אינו חפץ להיות משועבד להם, ואף לא לרדות בהם; הוא חפץ לפגוש אותם באמת.
ג. החירות היהודית: בין שחרור לאחריות
במבט ראשון, המילה 'חירות' נראית פשוטה. בעולם המערבי המודרני, חירות מזוהה לרוב עם היעדר כפייה: היכולת לעשות ככל העולה על רוחנו, ללא מגבלות, ולפעמים גם ללא מוסר וללא חוקים. אך כאשר צוללים אל עומק היהדות, מגלים כי המושג 'חירות' שונה בתכלית. החירות היהודית אינה רק 'חופש מ…', אלא בעיקר 'חופש ל…'.
לשון הקודש מבחינה בין שני מושגים הנראים לכאורה זהים: חופש וחירות.
חופש הוא מושג המתאר בדרך כלל מצב פיזי או טכני של אי עבודה או חוסר מחויבות (כמו 'החופש הגדול' או 'יום חופש'). זהו מצב פסיבי של שחרור מעול.
חירות היא מושג אצילי ומהותי יותר. חירות היא מצב תודעתי של ריבונות עצמית. אדם יכול להיות ב'חופש' (למשל, זרוק על אי טרופי) אך להיות משועבד ליצריו, לפחדיו או להתמכרויותיו. לעומת זאת, אדם יכול להיות כלוא פיזית, אך רוחו תהיה בת חורין. כך העיד על עצמו נתן שרנסקי, שנכלא במשך שנים במרתפי הגולאג אך שמר על חירותו הפנימית.
ד. החירות לבחור בטוב
אחד השעבודים הגדולים ביותר הוא השעבוד לדעת הקהל ול'תקינות הפוליטית', והוא נוצר על ידי טשטוש מושגי הטוב והרע המסורתיים. למשל, מי שיעז היום לומר שיש רק 70 סוגי מיניות יוכפש באקדמיה כ'פאשיסט', משום שלפי העדכון הנוכחי קיימים כבר 200 סוגים; ואילו מי שמחר ינסה לרַצות ויודה שאכן יש 200 סוגים, יוקע שוב כ'פונדמנטליסט', מכיוון שהמספר כבר עודכן ל-350. זוהי רדיפה אין-סופית אחר גחמות משתנות.
האם ישנו קשר בין העצמיות החירותית של היחיד לבין הופעתה השלמה של נשמת ישראל כולה?
ה. חירות מדינית
לאור הדברים הנ"ל מובנת גם התופעה שבה שיטות מדיניות מציבות את 'ערך' השוויון במרכז ובכך מפרקות את ערך החירות. השוויון עוסק בצדדים החיצוניים של החיים: למי יש יותר? זהו עיסוק מתמיד בניתן למדידה – חומרנות וכבוד חיצוני. לעומת זאת, החירות היא היכולת לשמור על עצמיותה של הנשמה ולהעניק לה את עצמאותה לבחור בטוב. כאשר השיטה המדינית כופה על האזרחים סוגים שונים של שוויון מלאכותי, היא יוצרת נפשות מתוסכלות ('תוססות') ואלימות. תסיסה זו בכוחה לפרק חיים של יחידים ואף של חברות שלמות.
ו. החירות לתגמל את הטוב
הרב קוק מלמד אותנו, שככל שעם ישראל נמצא במדרגה מוסרית גבוהה יותר כך הוא דורש יותר חירות. השאיפה היא למסגרת מדינית 'רזה' ומצומצמת ככל האפשר, שתאפשר לפרטים שבה להיות בני חורין לבחור בטוב ולהופיע את נשמתם הייחודית בעולם הזה מכוח בחירתם החופשית.
איך עם הרואה את החירות לבחור בטוב כאבן יסוד מבחינה מוסרית ואף מבחינה תועלתית, משתמש בשיטה המדינית שלו כלפי מערכת החינוך? מערכת הכלכלה? מערך רשויות המשנֶה (כגון רשויות מקומיות)? כלפי פקידות בלתי נבחרת פעלתנית, ועוד כזו המנסה לחנך את העם?
האם ישנו קשר בין העצמיות החירותית של היחיד לבין הופעתה השלמה של נשמת ישראל כולה?
כן, יש לנו עוד כמה שאלות להעמיק בהן ולברר אותן בתוך עצמנו.
