ביום שישי יצאתי בשעה מוקדמת מביתי בקריית ארבע, עיר האבות, לניחום אבלים אצל משפחת גואילי היקרה.
באתי לנחם – ויצאתי מחוזק.
פגשתי מגדלור של גבורה.
לא סיסמאות ריקות, אלא גבורה עמוקה של אמונה בצדקת הדרך, של ביטחון בה', ושל מסירות אצילית לכלל ישראל.
כשהגעתי, סמוך לשעה תשע בבוקר, אוהל האבלים עדיין היה ריק. לאחר דקות בודדות החלטתי לעלות לביתם, ומיד בכניסה זכיתי לחיבוק אמיץ מאיציק.
זה היה חיבוק חרישי של שותפים לגורל – אך גם, ואולי בעיקר, חיבוק של שותפים לדרך.
איציק שיתף אותי במה שעבר עליו בימים האחרונים.
ברור היה שהרגע המטלטל מכולם היה המפגש עם רני הי״ד. בהתרגשות עצומה, כשדמעות זולגות מעיניו, הוא תיאר את אותו מפגש: רני הי״ד, לאחר שנתיים וארבעה חודשים מאז שנהרג – וגופתו שלמה.
ליטפתי את זרועו השרירית של איציק. זרוע המחוברת לגוף חסון – מקום משכנו של הלב הגדול שלו.
בליבי עלו דברי חז״ל על הרוגי מלכות – ש“אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן”, ושגופם אינו נמסר לשליטת הרימה והתולעה.
יש רגעים שבהם המציאות הפלאית עצמה מעידה על גודל הנשמה.
ואז עבר איציק לתאר את דמותו של רני בחייו:
גדול וחזק פיזית, יחד עם לב ענק, לב של מסירות טוטאלית לעם ישראל.
גיבור אמת כזה, שברגע האמת שם הכל בצד ויצא להגן על האומה.
בהמשך הקשבתי לטליק, האם הגיבורה. בדבריה לא הייתה התכנסות בכאב הפרטי בלבד, אלא מבט רחב של אמונה.
“לא רק רני”, אמרה, “זה דור שלם. דור של גיבורים, של אוהבי הארץ”.
ודבריה הדהדו בי את דברי הרמב״ן – שאין מצוות יישוב הארץ מצווה של יחידים, אלא ייעוד של דור.
דור שקם ומבין שהחיים כאן אינם מובנים מאליהם, ושהאהבה לארץ ולעם מחייבת גם מסירות.
יצאתי משם מחוזק, אופטימי, מלא תקווה.
“הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם”– לא מקרה הוא שרני היה האחרון לשוב.
זהו החותם של סיום השלב הנוכחי, ועם טעמו אנו אמורים לצאת אל אתגרי חיינו הבאים.
זו מורשתו של רני הי״ד ומורשת משפחתו האצילית והגיבורה – משפחה שכלל ישראל קודם אצלה לכל.
יש סדר אלוקי בהיסטוריה, גם כשאיננו מבינים אותו.
אם יורשה לי, לכו למיתר לניחום אבלים.
לא רק כדי לנחם – אלא בעיקר כדי להתחזק, לקבל כוחות, אמונה וגבורה לקראת הבאות.
