אחת השאלות הנוקבות המגדירות את הקיום האנושי אינה "מה קרה לי?", אלא "כיצד אני מגיב למה שקרה לי?".
על הציר הזה נע האדם כל חייו:
בין הקוטב של האחריות – תביעה מתמדת להתעלוּת ולתיקון, לבין הקוטב של ההִתמסכנוּת – המקלט הנוח של חוסר האונים והאשמת האחר.
ישנו קו מחבר בין הנפש הפרטית לבין התרבות הכללית בבחירה בין שתי הגישות הללו.
ההבדל ביניהן איננו רק הבדל נפשי, אלא שורש המחלוקת בין היהדות מצד אחד לבין הנצרות, המרקסיזם והפרוגרסיביות המודרנית מהצד השני.
א. הזירה האישית – פסיכולוגיה של קורבן מול מידת הגבורה
במרחב הנפשי, הִתמסכנות היא מנגנון הגנה מפתה לכולנו.
כאשר אדם תופס את עצמו כקורבן של נסיבות, ואף אמיתיות, כגון התנהגות הוריו, הטראומות שלו או המזל הרע, הוא זוכה ברווח מיידי: פטור מאשמה.
אם "העולם עשה לי", הרי שאני לא נדרש לשנות דבר. הקורבן תמיד צודק, ולעולם אינו צריך להתנצל. אך למחיר הזה יש ריבית כבדה: אובדן המשמעות.
הקורבן בעצם מפקיד את המפתח לאחריות על חייו בכיסו של מישהו אחר.
לעומת זאת, האחריות היא עמדה נפשית תובענית. היא אינה מתכחשת לכאב ולאתגר, אך היא מסרבת להפוך אותם לזהות.
ניסח זאת יפה הפסיכיאטר היהודי ויקטור פרנקל, ששרד את התופת הנאצית: "את הכל ניתן לקחת מן האדם, חוץ מאשר דבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונה".
האחריות גורסת, כי גם בתוך הבור העמוק ביותר הסולם נמצא בידיים שלנו.
ככל שאתה מוגדר יותר כ'קורבן' (על בסיס גזע, ׳מגדר׳, נטייה וכו'), כך מעמדך המוסרי גבוה יותר ודעתך נחשבת יותר
ב. הזירה הרעיונית – התנגשות הציוויליזציות
כאשר אנו מרחיבים את המבט מהפרט אל הכלל, אנו מגלים כי תרבויות שלמות נחלקו סביב הציר הזה:
האירוע המכונן את רגע הִתדפקות המוסר על דלתי לבב האדם הוא בשאלה האלוקית המופנית לאדם הראשון: "אַיֶּכָּה?".
זוהי קריאה אלוקית לאחריות. הקב"ה אינו מציע גאולה פלאית המוחקת את המעשים, אלא נתן לנו מצוות. הציווי האלוקי נובע מהיותנו מסוגלים לעמוד במבחן, תוך חמלה ורחמים אך גם מתוך אמון בהיותנו מסוגלים.
הנצרות הכניסה לעולם תפיסה שונה מהותית. במרכזה עומד הקורבן האולטימטיבי – הסובל המושלם.
החטא הקדמון: האדם נתפס כפגום מעצם בריאתו, ואין בכוחו לגאול את עצמו על ידי מעשים, אז אין סיבה להתאמץ בכלל.
המושיע: הגאולה מגיעה מבחוץ, דרך אמונה במישהו אחר שסבל עבורך. פסיכולוגית, זהו מעבר מאחריות אקטיבית ("מה אני עושה") להִתקרבנות פסיבית ("מה עושים לי"). הסבל הופך לאידיאל רוחני, והחלש הוא ה'קדוש' והצודק מעצם חולשתו.
המרקסיזם לקח את התבנית הנוצרית וחילן אותה:
במקום 'חטא קדמון' יש 'דיכוי מבני'. במקום מאבק בין טוב לרע בנפש, יש מאבק בין מעמדות (מדוכא ומדכא).
׳דטרמיניזם חומרי׳: האדם אינו מעצב את גורלו; הוא תוצר של המעמד הכלכלי שאליו נולד. אם אתה עני – זה בגלל הקפיטליסט, לא בגלל בחירותיך.
הסרת האחריות האישית: הפתרון אינו תיקון המידות האישי, אלא הפיכה אלימה ושינוי השיטה. האשמה תמיד נמצאת במערכת, בחוץ.
התרבות הפרוגרסיבית העכשווית היא הגלגול המודרני של התהליך הזה. היא יצרה 'סולם דרגות של קורבנות'.
ככל שאתה מוגדר יותר כ'קורבן' (על בסיס גזע, ׳מגדר׳, נטייה וכו'), כך מעמדך המוסרי גבוה יותר ודעתך נחשבת יותר.
במקום לקחת אחריות ולהתמודד עם דעות שונות (חוסן נפשי), הדרישה היא שהעולם יתאים את עצמו לרגשותיו של הפרט.
זוהי התמסכנות שהפכה לכלי נשק פוליטי: "נפגעתי, משמע אני צודק, ואתה צריך להיענש".
המעבר מתודעת קורבן לתודעת שליחות הוא אחד מסודותיו של העם היהודי
ג. הבחירה בחיים
תרבות ה'התמסכנות' (מהנצרות ועד הפרוגרס) שואלת "מי אשם בסבל שלי?" ומחפשת את האשם בחוץ (השטן, הבורגנות, הפריווילגיה).
לעומתה, תרבות ה'אחריות' (היהדות) שואלת "מה חובתי בעולמי?".
ההתמסכנות מעניקה חום רגעי ותחושת צדק מזויפת, אולם רק האחריות מעניקה משמעות.
חיים של אחריות הם חיים של גדילה, שבהם האדם אינו עלה נידף ברוח ההיסטוריה, אלא שותף פעיל בבריאה.
המעבר מתודעת קורבן לתודעת שליחות הוא אחד מסודותיו של העם היהודי.
זהו קו פרשת מים תרבותי, ואומה חפצת חיים הולכת ומחדשת את בחירתה בזהותה.
את השיעור החשוב הזה, בעת המיוחדת הזאת, מעניקה לנו משפחת גואילי.