א. סיפור חנוכה נשען על שתי רגליים: הדתית והלאומית. נס פך השמן וניצחון המכבים וגבורתם.
במשך שנות הגלות, גבורת המכבים הייתה כהתנוצצות רחוקה של אור, שאין בכוחה להתוות בפנינו דרך ממשית.
לא רק שגבורה הייתה מצרך נדיר ויקר המציאות בקרבנו, נרות חנוכה עצמם הוחבאו בתוך הבתים ולא הודלקו ברשות הרבים.
גבורת יהודה המכבי, שנלמדת באקדמיות הצבאיות עד היום, לא באה לידי ביטוי מפורט במורשת ישראל.
קרבות יהודה מוזכרים ללא החוכמה, התחכום והתעוזה שבהם, אלא בתיאור שכאילו נלקח מסרט מצויר ובו יהודה וקומץ אנשיו פשוט מנצחים בדרך פלא כוחות רבים וחזקים מהם.
בעוד הדורות הראשונים של הציונות ראו את החלוציות ובניין הארץ כמשימתם המרכזית, ממשיכי דרכם ראו ערך בהגשמה עצמית ובערכים אוניברסליים
ב. עם עליית הציונות התחילו להזכיר גם את דמותו וגבורתו של יהודה המכבי. דמות הלוחם הלוקח לידיו את גורלו וגורל עמו קסמה לתנועה הציונית.
תנועת הספורט הציונית נקראה "מכבי", וכוכבם של המכבים דרך. "אתה המכבי!", כתב טשרניחובסקי בשירו "אומרים ישנה ארץ".
אולם, לקיחת האחריות על הגורל האישי והלאומי באה פעמים רבות על חשבון המסורת והאמונה. יחד עם אש הבערה הלאומית שהציתה לבבות, הרעיון הדתי הלך ודעך.
"למי תודה למי ברכה?", שואל ביאליק, ועונה: "לעבודה ולמלאכה!".
בשיר "אנו נושאים לפידים" (שנכתב על ידי אהרון זאב, לימים קצין חינוך ראשי בצה"ל) נכתב: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו."
לא רק שהדת נחלשת באופן טבעי, אלא אף צריך לעקור מלב את המחשבה שיד ה' מעורבת בשיבת ציון : "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ – פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם – וַיְּהִי אוֹר"!
האלומה הלאומית של סיפור חנוכה – קמה וגם ניצבה! אך לצד זאת, מורשת האבות נותרה מבוישת בצד במקרה הטוב, וממותגת כגורם שלילי במקרה הרע.
ג. ברבות השנים, הניתוק מהמורשת הוליד גם ניתוק מהלאומיות.
בעוד הדורות הראשונים של הציונות ראו את החלוציות ובניין הארץ כמשימתם המרכזית, ממשיכי דרכם ראו ערך בהגשמה עצמית ובערכים אוניברסליים.
"אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר, אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר; יכול להיות שזה נגמר", כתב יהונתן גפן.
"באין חזון יפרע עם" (משלי) – עולם הרעיונות של ראשית הציונות כבר אינו יכול לתת מענה למי שגדלו במדינת ישראל החזקה והמפותחת.
הרעיון הסוציאליסטי התגלה במערומיו במשך השנים, ורעיון הפרחת השממה כבר לא קרץ כמו פעם. הרעיונות שכן הצליחו להוביל הם רעיון ה'שלום' (על אף כזביו הרבים) ורעיון ההצלחה האישית: בעבר הצבא הקרבי היה החממה להצמחת אליטה במדינת ישראל, ואילו כיום האליטה צומחת לכאורה בחיל המודיעין ומשם להייטק.
תעלולי מילים ושפה מאפשרים לקבוע את האג'נדה והרעיון המסדר, והעולם המעשי יתיישר ממילא על פיהם
ד. ובחזרה לחנוכה.
מה התודעה המנשבת במסרים העולים מחג האורים?
אנו מוצאים הרבה פעילות וערכים הקשורים לאור.
'האור שבי', כולנו 'אור איתן', ועוד. הסיסמאות הללו אינן מכחישות את תוכן החג, אך מעמידות במרכזו ערכים שכלל אינם נוגעים אליו.
היוונים לא התנגדו למעשי חסד של עם ישראל, או לעזרה הדדית. הם התנגדו למצוות המייחדות אותנו כאומה, כגון שבת, ברית מילה ולימוד תורה. ערכים שניתן לראותם כמחייבים כל עם ולשון, אינם יכולים להיות הערכים המרכזיים של חנוכה.
החשמונאים יצאו באומץ לב יוצא דופן נגד התרבות היוונית השלטת בזמנם, במלחמה למען האומה שהדת והלאום שזורים בה כאחד.
ה. בעולם פרוגרסיבי, המילים מרוקָנות מתוכנן המקורי. במקום לומר "נס לא קרה לנו", פשוט מדברים על רעיונות כלליים של אור, שבעצם לא אומרים שום דבר.
הרי מי יתנגד לכך שבכל אדם יש נר? ושצריך להפיץ את האור? הבעיה היא שלא ברור מהו אותו אור.
תעלולי מילים ושפה מאפשרים לקבוע את האג'נדה והרעיון המסדר, והעולם המעשי יתיישר ממילא על פיהם.
לדוגמה, לאחר הפיגוע אמש מלאו הרשתות החברתיות בקריאה: "הוסיפו אור!". להוסיף אור זה חשוב כמובן, אך מה הכוונה בכך? האין זה גורם לנו להקל ראש במלחמה הנדרשת בחושך האסלאמי? באנטישמיות הגואה? באי ההכרה של הממשל האוסטרלי בנבחרי הציבור בישראל?
השימוש ברעיון הוספת האור עלול להיות התחמקות מפוארת מהתמודדות עם השאלות הנוקבות הללו.
ו. חנוכה הוא הזדמנות מצוינת והכרחית לברר מהו האור ומהו החושך, וכיצד בדיוק נלחמים בחושך; מה תפקיד הדת והלאום בחיינו, וכיצד עליהם להאיר את דרכנו באופן ממשי.
