החזרה בכל שנה שוב ושוב על התורה, במעין ספירלה אינסופית, באה לעצב אותנו כחברה שראשה בשמיים ורגליה נטועות בקרקע. חברה בריאה, מאוזנת ובונה על פי החשבון האלוקי.
לאחר כישלון דור המבול, מגיעה האנושות להבנה שיש להתאחד בעיר אחת ובה מגדל, והתגובה האלוקית היא: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא, ז).
את המילים "לא ישמעו" מפרש רש"י: "זה שואל (= מבקש) לבנה וזה מביא טיט וזה עומד עליו ופוצע את מוחו."
כלומר, זה שהביא טיט הבין שזה מה שהתבקש להביא, כשביקשו ממנו לבנה: כולם דיברו את אותה השפה, אך לאותן המילים היו משמעויות שונות.
כתוצאה מהבלבול: "זה עומד עליו ופוצע את מוחו". משלא קיבל את מבוקשו – רצח את חברו. על כלום. פחות ממריבה על מקום חניה.
חברה נטולת דבק חברתי – אחווה – לא תוכל להתקיים.
את הנקודה הפנימית הזו שמעבר לבחירתנו החיצונית אי אפשר לקחת מהאדם. היא יסוד קבוע שאינו משתנה, ומכאן חוזקתה ונצחיותה
משמעותה של האחווה בין בני האדם היא האהבה שאינה תלויה בדבר. תעודת ביטוח הדדית, לפיה לא משנה מה יקרה – אנחנו תמיד נהיה ביחד. הקשר שלנו הוא מעל כל הקשיים והמהמורות שבמסע הלאומי המשותף.
רציחתו של זה שבסך הכל הביא טיט במקום לבנה לא התבצעה בחלל ריק. לא קיבלת את מבוקשך אז אתה מוריד לחברך גרזן על הראש?
מדוע לא הצבעת על מבוקשך או השתמשת בסימני ידיים?
אלא שהנטייה והלגיטימיות לרצח הייתה שם תמיד אצל הרוצח, וכשלא קיבל את מבוקשו, כשהחיים נבנו שלא לפי תפישתו, היא יצאה אל הפועל.
בלבול השפה לא היה עונש במובן של נקמה, אלא דווקא תיקון!
הוא חשף את ערוותה של חברה טכנולוגית ועמלנית המיופה והמאוגדת כלפי חוץ ב'שפה אחת ודברים אחדים' אך רקובה ומושחתת עד כדי רצח, מבפנים.
'שפה' פירושה 'קצה', כמו 'שפת המדרכה'. השפה היא הקצה של המחשבה, ביטוי עולמו הפנימי של האדם.
השפה – כלומר המחשבה – הייתה אחידה, אך הייתה בבחינת מעטה על רוע פנימי. לכן "זה עומד עליו ופוצע את מוחו": כשהמידות מקולקלות, המחשבה המיוצגת במוח – פצועה, חלוקה ומקוטעת.
כדי ליצור עולם פנימי משותף, שומה על פרטי החברה לאהוב ולהתחבר למכנה המשותף הגדול ביותר שלהם.
אין ביהדות מושג 'אהבת האדם' (כי אין לאהוב ולסגוד לאדם כאדם) אלא "אהבת הבריות" (מסכת אבות).
אנו אוהבים את בני האדם בגלל שהם בריותיו של בורא עולם.
את הנקודה הפנימית הזו שמעבר לבחירתנו החיצונית אי אפשר לקחת מהאדם. היא יסוד קבוע שאינו משתנה, ומכאן חוזקתה ונצחיותה. חברה חפצת חיים, חברה שהאחווה שבה מבוססת על הנקודה הנצחית שאינה ברת שינוי, היא חברה שהאחווה שלה מובטחת ומבוטחת.
ברגע שהמכנה המשותף הגבוה ביותר שלנו, שהוא נצח ישראל, הוצא מהתמונה – נגמרה האחווה
זה שהביא טיט במקום לבנה, נענה לבקשת חברו והביע נכונות לסייע. הוא הביא טיט שמחבר בין הלבנים. "לא נוכל להשיג את מטרתנו ללא החיבור בינינו". אך חברו התמקד בלבנה, שהיא עצם הבניין. לאמר, המטרה חשובה יותר מחייו של זה שלא נרתם אליה. אך ללא הטיט (האחווה), הלבנים (בני האדם) לא תוכלנה לשמש תשתית לבניין בר קיימא.
כולנו זוכרים את הסרטון המביש והמצער, בו נערה צעירה פונה לשתי נשים מבוגרות מהשמאל ואומרת להן "כולנו אחים", ובתגובה שתיהן דוחות את דבריה, והאחת אומרת "לא לא. אל תקללי אותי. אני לא אחות שלך."
הריחוק מהשורשים שלנו ובכללם "אהבת הבריות" מביא לכדי 'אהבת האדם' בלבד; וגם זה מותנה בכך שאותו אדם משרת את מטרת הפלח החברתי שלך.
ברגע שהמכנה המשותף הגבוה ביותר שלנו, שהוא נצח ישראל, הוצא מהתמונה – נגמרה האחווה.
ממילא רק החיבור לנצח ישראל, ובמיוחד בזמן מלחמה, ילחים אותנו לאגרוף אחד מול האויב, ויבטיח את ניצחוננו וקיומנו. הניצחון קשור בקשר הדוק לחיבור אל הנצח.
אמנם קשה ההתקדמות כשחלק מאחינו אינם נוהגים עם אחיהם באחווה, אך במבט מקיף ועמוק על עם ישראל אנו יכולים לאמר בוודאות גמורה שיש בעם ישראל אחווה שרק הולכת ומתגברת, יחד עם התחזקות הזיקה לשורשי האומה.
רק פקחו עיניים ופתחו את הלב – ותוכלו לזהות מכל עבר אהבה ואחווה, שלום ורעות. אני ומשפחתי יכולים להעיד על כך.
אמצו לכם כלל: לרוב, אם נושא כלשהו מלווה במסע יחסי ציבור ראוותני, ברעש ובצלצולים – זה סימן שאינו אמיתי.
כי הברכה, כידוע, שורה בעיקר בדבר הסמוי מן העין. סמוי אמנם, אך נוכח בעוצמה גדולה.