א. אור וחושך בערבוביה
מסורת עתיקה בעם ישראל היא, שהתקופה שאנו חיים בתוכה היא הפכפכה מאוד. הכוונה היא שזו תקופה של קצוות – משברים קשים לצד הישגים מדהימים. תודעות משובשות עד היסוד, לצד כוחות גדולים ופוטנציאל רוחני ומעשי כביר. ההתקדמות שלנו איננה לינארית, אלא מלאה עליות, ירידות ותהפוכות.
לכן, ביקורת קשה אינה סימן למציאות חד-ערכית ירודה. מעניין שדווקא אנשי 'ההסכמות הרחבות' משווים אותנו בראייה קודרת לתקופה הירודה של סוף בית שני, כאילו היינו על סף הידרדרות מוסרית הדוהרת לתהום ללא יכולת לעצור. הם טועים בגדול.
אנחנו לא בתהום, אנחנו בתקופת מעבר. וכמו בעבר הרחוק שלנו, למשל לפני הכניסה הראשונה לארץ או בין מלכות שאול למלכות דוד, תקופות מעבר הן זמנים רגישים של ריק והידרדרות, אך באותה נשימה הן זמנים של ציפייה גדולה ללידה של קומה חדשה. וצריך להחזיק את שני הדברים יחד.
מכיוון שהמציאות בתקופת מעבר היא קוטבית והפכפכה, מאבקים גדולים לצד הבלטת הטוב עוזרים לעבור את תקופות המעבר ולהוליד את הקומה הבאה.
שם אנחנו נמצאים. עברנו בשנתיים האחרונות מצבי קצה מטלטלים, גם בשדה הצבאי וגם בזיקה לזהות שלנו. גילינו תודעה חולה ותודעה בריאה לסירוגין.
מינוי זיני לראש השב"כ, שגדולים מאוד הסיכויים שיצא לבסוף אל הפועל, הוא צעד קטן לממשלה אך צעד גדול לשינוי יסודי נצרך בתפיסות של ראשי מערכות הביטחון וביחס בינם לממשלה הנבחרת
ב. ההקצנה המשפטית ומינוי האלוף דוד זיני
בזמן האחרון יש הקצנה הולכת וגדלה של אקטיביזם רודני אצל יועצים משפטיים, שופטי עליון ומעל כולם אצל יצחק עמית, שבכלל מינה את עצמו לנשיא בית המשפט העליון. הוא גם מתעלם דרך קבע מהחשדות נגדו בעבירות של טוהר מידות וניגודי עניינים, וגם הופך את בית המשפט העליון לאכסניה המועדפת על כל שונאי ישראל המנסים להצר את צעדיו של צה"ל במלחמה.
אך מעל לכל, יצחק עמית ממנה את עצמו ואת חברתו ברק-ארז לכל התיקים הפוליטיים הטעונים, כדי להבטיח לעצמו רוב לטרפוד כל החלטה או חקיקה של נבחרי הציבור שאיננה לרוחו.
אולם ההקצנה הזו עצמה היא תגובת נגד לתהליך מאוד חיובי של השבת הריבונות לעם ושל שינוי פני תודעת ההנהגה. המציאות משתנה, והם אוחזים בקרנות המזבח.
הקצנה זו של השתלטות השופט עמית על כל פסקי הדין גורמת להתנגדות אפילו מבית, מצד חלק משופטי העליון. עמית נאלץ להתפשר. וכך, בעתירות למניעת טרפוד מינוי האלוף זיני לראש השב"כ מצאו את עצמם בהרכב שני שופטים שאינם מוכנים ללכת לקצה האקטיביסטי הרודני שעמית מושך את העגלה אליו. הם מבינים שאין דרך חוקית למנוע את מינוי זיני לראש השב"כ.
ההקצנה של עמית היא תגובה לתהליכי שינוי חיוביים עמוקים, והיא הולידה צעד חשוב מאוד להשבת הריבונות לעם ולהפסקת השליטה של קבוצה אחת, בעלת קונספציות שגויות, במערכות הביטחון.
מינוי זיני לראש השב"כ, שגדולים מאוד הסיכויים שיצא לבסוף אל הפועל, הוא צעד קטן לממשלה אך צעד גדול לשינוי יסודי נצרך בתפיסות של ראשי מערכות הביטחון וביחס בינם לממשלה הנבחרת.
ג. "לא ניכנע ולא נתייאש"
בתוך כל העליות והמורדות בכלל, ובמהלך המלחמה בפרט, דרושים אורך רוח והתמדה בדרך. מצד אחד יש גבורה גדולה, מסירות נפש, רעות, שייכות הדוקה לארץ ולעם והתעוררות יהודית עמוקה; מצד שני, תודעה מוסרית-נוצרית וקונספציות קשות ושגויות שעדיין חוגגות ומאפשרות לחמאס לנצל את נקודות החולשה שלנו. מבעד לשני הקצוות האלה, משהו טוב צומח. זה קשה ומתסכל, זה מייסר וכואב, אבל זה קורה. עזה, לבנון, איראן, וחזור לעזה.
לפני קצת יותר משנה היה לחץ גדול מאוד על הממשלה לא להיכנס לרפיח כלל, לסיים את המלחמה ולהפוך את כל האירוע לעוד 'סבב', לוותר על טיפול בלבנון, ובטח לא איראן. הלחץ הגיע גם מבחוץ וגם מבפנים. לחץ כבד של ממשל ביידן, לחץ פנימי כבד בישראל. גנרלים לשעבר צווחו בכל מקום שכניסה לרפיח תהיה קטסטרופה. הם בחרו לוותר על הכרעה. התייאשו. רטנו.
ברגע הזה, ראש הממשלה קיבל את ההחלטה הכי חשובה כנראה בכל המלחמה. יותר מנושאי חיזבאללה ואיראן. ההחלטה לא לוותר, לא להתייאש, לא להיכנע ללחצים, ולא להירתע מהזועמים ומהלועגים לערך הניצחון.
גם נגד החולשות הפנימיות והתודעות המבולבלות צריך להחזיק מעמד. לא לאפשר להן לטרפד את ההגעה ליעד, גם אם ישנם הרבה עיכובים.
אפשר וצריך לבקר דברים בדרך, בהרבה היבטים. החולשה שעדיין דבקה בעם השפיעה, עיכבה, גרמה ליותר נפגעים. אבל צריך גם לראות את הדרך שנסללת לאט לאט למזרח תיכון חדש באמת, לישראל כמעצמה המכריעה את הקמים לכלותה, ושאחרים חפצים בקרבתה.
מעבר לאופק ניתן לראות אפשרות ממשית מאוד, שמעגל המלחמה שהתחיל ונסגר בעזה יסתיים בזקיפות קומה לאומית ומדינית, בזינוק לשגשוג גדול, ובשקט שלא ראינו זה עשרות שנים בחלק מהגבולות.
כשיש אור וחושך בערבוביה, העמדה העיקשת של "לא ניכנע ולא נתייאש" יש בכוחה לצלוח את גלי המשבר ולצמוח מתוכם. נתפלל, ובעזרת השם נזכה.