איתי בן ה-8 שכב במיטתו חיוור כמו סיד. כשאביו חזר מן העבודה, הוא נחרד למראהו. ילד שמח ואנרגטי הפך לצֵל כבוי וחסר חיים.
הוא קדח מחוֹם ומדי פעם גם פרכס קלות.
"הוא ככה מהבוקר!" סיפרה אמא בקול חנוק.
האב המודאג החליט לצאת עם איתי תכף ומיד למרכז לרפואת חירום, השוכן בעיר הקרובה.
לאחר המתנה מורטת עצבים, הם נכנסים אל רופא מפוהק ועייף, המביט בהם בשעמום מעל זגוגית משקפיו:
- אני רואה שבבדיקת הדם האחרונה כל המדדים היו תקינים לגמרי!
- ברוך השם כן, אבל איתי לא מרגיש טוב!
- אני מבין, אבל ספיקת הלב מצוינת, הנשימה נשמעת חלקה, ולפי כל המדדים הילד נראה בריא לחלוטין.
- דוקטור, הילד ממש לא בריא! הוא סובֵל וכָאוּב מאוד!
- ובכן, זה מאוד מוזר שאתה רק מחפש למצוא בעיות בבן שלך… כדאי שתתמקד בכל הדברים הטובים שישנם.
- באמת יש המון טוב, אך כעת אני מודאג מאוד מהבעיה המציקה לבן שלי, ואינני מתכוון להתעלם ממנה!
- טוב, זו בחירה שלך. חבל מאוד. כדאי לך להביט כמוני בעין טובה על הכול. למצוא את החיובי שבכל דבר!
- סליחה אדוני, אתה רופא! אינך יכול לחפש רק את הטוב! עליך לאתר את המחלות דווקא משום שאתה חפץ בבריאות המטופל!
- אממ… זו גישה מעניינת! ואתה סבור שאנשים ימשיכו לפנות אלי למרות שאני מוצא בהם בעיות לרוב?
- אנשים בוגרים באים להתרפא, ומחפשים לשמוע בעיקר את מה שלא נעים לשמוע, כי אמת כואבת עדיפה עשרת מונים משקר נוח, שעתיד להתפוצץ עליך במפתיע.
דווקא מי שאוהב כל כך את מדינת ישראל מוכרח לסקל מנתיבהּ את אבני הנגף הרבות, המונחות לרגליה עקב סיבות שונות ומגוונות
אכן כן. מי שבוחר להיות רופא נאמן, מי שנדבה אותו רוחו ללבוש חלוק לבן ולהיטיב לכל נדכה וסובל, מוצא את עצמו מבוקר עד ערב מאתר מחלות ובעיות שונות.
זה לא קל, אך זוהי השליחות שהוא נטל על עצמו.
הדבר המשעשע במקצוע הזה הוא כאשר מאשימים דווקא אותך בעין רעה, בביקורתיות ובמבט שלילי.
האמת היא בדיוק הפוכה. וכך גם בענייננו:
דווקא מי שאוהב כל כך את מדינת ישראל מוכרח לסקל מנתיבהּ את אבני הנגף הרבות, המונחות לרגליה עקב סיבות שונות ומגוונות.
דווקא מי שאוהב כל כך את בנו – לא ישקוט ולא ינוח עד שימצא את מקור סבלו ויקל עליו!
הדור שלנו קיבל את עבודת הביקורת.
אולי אין זה נוח לנו כל כך,
אולי היינו מעדיפים רק לבנות ולהתקדם קדימה,
אך כאשר הדרך רצופה מכשולים ומהמורות, חובה עלינו קודם כל לטפל בה או לסלול דרך חדשה, כדברי הנביא ישעיה: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה'! יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹקֵינוּ! … וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ, פַּנּוּ דָרֶךְ! הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי!".
שנים רבות בנינו ונטענו, הקמנו והפרחנו, אך את עבודת הביקורת, המחאה והקריאה הנחרצת לתיקון זנחנו. ומביצות התודעה הסרוחות שלא השכלנו לייבש יצאו יתושים מכאיבים שכמעט החריבו את מפעל חיינו.
הצבא שעסק בביטחון, בהגנה נחושה, בהקמת קיבוצים ויישובים – הפך לקבלן לפינוי יישובים.
מפעל ההתנחלות המפואר שבנינו הפך ל'מכשול לשלום', וטובי בנינו הוקעו כ'משיחיים', שטובים אמנם בשביל למות, אך חלילה לא בשביל להביע את משֹאת נפשם.
משהו בניווט השתבש. ירדנו מהשביל הסלול ונתקענו בסבך. והסבך הזה מכאיב כל כך, האומה כולה נחבלת ונשרטת עד זוב דם.
לא די בכך שאל מְרוֹם שאיפות הגאולה לא הגענו, אלא שאפילו ה'מקלט הבטוח' כבר לא כל כך בטוח. הוא הפך למיגונית מוות.
את קריסתהּ של קונספציית המקלטים ו'מיגון-עצמנו-לדעת' גם כיפת ברזל לא הצליחה ליירט.
לכן עלינו להיות 'סוללים דרך'. בשקט, בזהירות, בשפתיים חשוקות, אנו משתדלים לחלץ מהסבך התודעתי את מי שהתברבר בדרך.
חוזרים אל שאלות היסוד: מי אנו ומה חיינו? מאין באנו ולאן פנינו?
לא די בכך שאל מְרוֹם שאיפות הגאולה לא הגענו, אלא שאפילו ה'מקלט הבטוח' כבר לא כל כך בטוח. הוא הפך למיגונית מוות
גם אם כבד המשא וקשה הדרך, זוהי משימת דורנו.
הדם הרב שנשפך הוא דם הלידה של קומת חיים חדשה ההולכת ונבנית במדינתנו האהובה.
וכמו בתש"ח, גם אנו נכריז: לעולם לא עוד!
לא עוד אשליות שלום מופקרות,
לא עוד הנדסת תודעת ההמון הבריא,
לא עוד דיקטטורה משפטית המנותקת מן העם,
לא עוד ניסויים פרוגרסיביים אכזריים על ילדים רכים!
Never again!
בדורנו, דור הניצחון, מתגלה כי רק בתודעת הנצח, בשיבה לערכי הנצח שלנו כעם, אנו מוצאים את תודעת הניצחון.
"והנצח – זו ירושלים".
בחזרה לעצמותנו אנו מגלים גם את עוצמתנו.
בלי עוז – אין שלום, ובלי עזה אין ירושלים. רק חיבור איתן ועמוק אל מקורות העוז שלנו יעניק לנו את ברכת השלום המיוחלת: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן – ורק אז – ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
