א. ברגעי משבר לאומיים נשמעות באולפנים שאלות כגון אלו: "מהי אסטרטגיית היציאה? מהו ה-END GAME? מהו ניצחון? האם ניתן להשיג ניצחון? בשביל מה להמשיך לשלם מחירים אם אפשר לעצור לפני כן?"

המשמיעים תהיות אלה מנסים להציג את עצמם כמומחים, דהיינו בעלי הניסיון וקול ההיגיון, 'המבוגרים האחראים'.

בשם חופש הביטוי שמענו את האמירות והשאלות הללו שוב ושוב לאורך המלחמה, וגם כעת, בימים גורליים אלה. הן הפכו למעין מנטרה, כמו סממן מוסכם של רצינות, עבור אלה המבקשים להצטייר ברוח זו. כאילו עצם הטלת הספק מקנה להם כרטיס כניסה למועדון יוקרתי של בעלי שכל קר וטעם טוב.

אולם כאשר העם נמצא בעיצומו של מאבק הישרדותי, בזמן שחיילים ואזרחים מקריבים כל כך הרבה, הצגת שאלות אלה באולפני החדשות אינה מציעה בהירות מחשבה ואינה מקרבת אותנו להשגת מטרות כלשהן. היא מרחיקה אותנו כציבור מאחדות במגמה ומחלישה את כוח העמידה. גם אם נניח שהיא לא נעשית בכוונת זדון, עדיין היא מהווה חבלה של ממש.

ריאליזם בלי שום אחריות הוא צורה של הפחדה וחתרנות מחופשות בחליפה ועניבה

ב. דמיינו שני אחים, אשר אחד מהם מתמודד עם אתגר עצום, למשל מבחן קשה ביותר בעל חשיבות מכרעת לעתידו. הרבה מאוד מונח על הכף. הוא משקיע את כל כוחו, מהותו ומשאביו בהתמודדות זו. באותה עת, אחיו הצופה בו אומר לו: "אתה יודע, אפילו עם כל המאמץ הזה, אני לא בטוח שתצליח. יתכן מאוד שכל המאמץ שלך הוא לשווא".

הוא יודע שלאחיו אין שום אלטרנטיבה. הוא יודע מה המשמעות של ויתור או של החלשת הרצון והנחישות של האח. הוא אמנם לא אומר "יאללה, ותר, אין לך שום סיכוי", אך זו למעשה המשמעות של דבריו, וזו גם השפעת דבריו בפועל.

האח הקנטרן למעשה רק מזיק לאחיו. הוא בוחר לבטא את ספקותיו לא מתוך חכמה או דאגה לאחיו, אלא מתוך עמדת הנוחות של הניכור.

אף אנו, אזרחי ישראל, נתונים ללא ספק במלחמת אין ברירה, מלחמת קיום. האיום אינו תאורטי כלל, אלא קרוב ואפילו מיידי. פתיחת מתקפת המנע היתה הכרחית, ומטרתה להשמיד את היכולות הגרעיניות ויכולת הטילים של טהראן. פשוט. היה עלינו לתקוף בכל הכוח ולפתוח במלחמה, עם מחיר כבד לעורף בצידה – או לחטוף מכה ניצחת, שממנה חלילה לא היינו יכולים לקום.

ג. בימים שבהם אנשים מאבדים את חייהם, כשהעתיד לוט בערפל והחברה כולה נאבקת לשמור על חוסן כדי לאפשר להנהגה ולגופי הביטחון להשלים את המלאכה הקדושה של הבטחת קיומנו, ישנם אלה שבמקום לחזק את אחיהם, הם אומרים: "תגידו, זה בכלל עובד? מה המטרה? בכלל לא בטוח שזה יועיל". אותם קולות ספקניים, המושמעים על ידי 'מומחים', פרשנים, 'לשעברים' למיניהם וכד', זורעים ספק ומחבלים במאמץ הלאומי הכביר של אזרחי המדינה בעיצומה של מלחמת קיום ממש. אותם מומחים לכאורה, ודאי מאמינים שהם עושים דבר אחראי. הם ודאי אומרים לעצמם: "הנה אני הוא זה ששואל את השאלות הקשות. אני הוא השומר על האמת". צורת החשיבה הזו מוצאה בעמדה פילוסופית של ספקנות, המאפיינת את עידן ההשכלה ובעיקר את העידן הפוסט-מודרני. זוהי עמדה מרוחקת וקרה המבקשת להצטייר כרציונלית, ככזו שאיננה מונעת מרגש, כמרחפת מעל הקונפליקט או הסכנה הנתונה. אבל אותה אמת סלקטיבית, המנותקת מכל הקשר מוסרי, איננה מציעה תבונה או חכמה. ריאליזם בלי שום אחריות הוא צורה של הפחדה וחתרנות מחופשות בחליפה ועניבה. זוהי ספקנות המטשטשת בהירות מוסרית ומקעקעת את נחישות הרצון, שהן כל כך הכרחיות בעת נקיטת עמדה ויציאה לפעולה. היא משתקת ומסרסת את הרצון לפעולה.

בעיתות כאלה אין לנו צורך בספקות בלתי פוסקים. הספקנות הקורוזיבית איננה משרתת אותנו כאן. זהו כלי חלול

ד. הפילוסוף הסקוטי מקינטייר טען, כי חברה המאבדת את הבסיס הערכי המוסרי שלה, את האמונה בצדקת הדרך, עשויה להמשיך לעשות שימוש במילים כגון "טוב", "רע", "צודק" – אך מילים אלה כבר אינן מעוגנות לערכן האמיתי והן הופכות לכלי לשלהוב של רגשות עקרים. אותן מילים יפות כבר אינן מצפן ערכי. בחברה שכזו, הטלת ספקות חוזרת ונשנית איננה מבררת או מבהירה, אלא משתקת ומסרסת כל פעולה. זו חברה שמחליפה אומץ, גבורה ופעולה אקטיבית ופרואקטיבית בספקנות, פחד ופסיביות.

המתח בין רגש הספק לרגש החובה הוא מתח עתיק יומין בין תחושות אנושיות בסיסיות. בתורתנו העתיקה מתואר משה רבנו העומד מול ים סוף ומאחוריו עם ישראל הנפחד והמצרים הנושפים בעורפם. בני ישראל מאבדים ביטחון ואומרים למשה: "כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". משה לא מבטיח ודאות או ביטחון ואיננו מפרט תכנית ברורה. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם – כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג). אל מול איום של כליה משה מדבר בביטחון ובאמונה חזקה, שכן הכניעה איננה אפשרות, ולסגת אחור לא ניתן. מאז משה היו לעמנו היקר מנהיגים רבים בעלי שיעור קומה, שהלכו בדרכו זו. הם לא התוו דרך באמצעות תכנון המהלך עד לוודאות, אלא התוו דרך מתוך בהירות מוסרית, ובפרט בעיתות משבר.

ה. הקורא הציני ודאי יהרהר בליבו: "נו, אולי אם היו לנו היום מנהיגים כמו משה…". אכן חלפו שנים רבות מאז מעמד קריעת ים סוף, ואף אחד מאיתנו גם לא זוכה לפגוש נביאים בתור בסופרמרקט. אבל סיפורו של משה הוא סיפור עם ישראל כולו, שיש ללמוד ממנו. עלינו האחריות להשתיק את הקולות המחבלים באמונה בצדקת הדרך והעלולים להחליש את עמידתם של כל אותם אזרחים וחיילים הניצבים איתן למעננו.

הרי ממילא לא כל תכנית צבאית-מדינית, סדורה ככל שתהיה, סופה להתממש. המערכה מורכבת ובלתי צפויה. לעיתים יוצאים לקרב פשוט כי האלטרנטיבה היא כיליון, ומטרת המלחמה היא הסרת האיום.

בעיתות כאלה אין לנו צורך בספקות בלתי פוסקים. הספקנות הקורוזיבית איננה משרתת אותנו כאן. זהו כלי חלול. אנליטיות קרה ללא מצפן.

במקום זאת יש לנו צורך עז בסולידריות, אומץ, נאמנות, אמונה בעצמנו ובשלוחינו, ובהירות מוסרית. רק אלה יסייעו לנו, בעזרת השם, בצליחת המערכה העצומה ובמעשה השיקום הצפוי לאחריה.

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם" (שמות יד, כט).

(הכותבת היא אם לשלושה בנים, צברית, חילונית, רופאה בישראל).