רבי שלום בצלאל צדיקוב נולד ב-1853 וכונה 'המגיד צדיקוב'.
הוא נולד בליטא ועסק בלימוד תורה לתינוקות של בית רבן וכן דרש לבעלי בתים על חיבת ציון.
בשנת 1906, בהיותו כבן 53, עלה לארץ ישראל ובה המשיך לדרוש ברבים בעד חלוציות ויישוב הארץ מבלי לנטוש את דרך המסורת שכּה אהב.
בנו שהלך למטולה כדי ללמוד את עבודת החקלאות וליישב נקודת יישוב רחוקה נפל ומת כתוצאה מדלקת ריאות קשה, משום שלא הפסיק את עבודתו בימים גשומים.
הידיעה על מות הבן לא הועברה למגיד צדיקוב, שלא הבין מה אירע לבנו ומדוע מכתביו כבר לא מגיעים, ויתכן שהבין שיודעי דבר מסתירים ממנו את הבשורה הקשה.
כך, כשהוא עטוף במחשבות על בנו, נכנס לבית הכנסת לקראת דרשת שבת הגדול.
רבים התאספו לשמוע את דרשתו שעסקה בחשיבות ירושת הארץ, יישובה במסירות וראייה בעין טובה את כל מי שמוסר את נפשו עליה.
באותו רגע נשמע קול בכי חרישי וצפצוף ציפורים קטן מעזרת הנשים.
ואז, תוך כדי דרשתו, הרעים קולו של המגיד צדיקוב וקרא:
"יהודים! הם אינם אפיקורסים, הם גיבורים, הם גיבורי ארץ־ישראל… בעיני ראיתי את בני־הנעורים שלנו נופלים על באריקאדות, אבל לא בשבילנו…
היום לפני שעה קיבלתי בשורה: נפל גיבור יהודי בארצנו, בשדנו. פועלים עבריים הביאו לי את הבשורה משדות הגליל".
כך, תוך התרגשות והתלהבות אמר:
"יהודים! קראו יחד עמי את הברכה: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"
(הסיפור המצמרר הזה המובא בקובץ "חולמים ולוחמים" – לחץ כאן לקריאה).
ככל שהתפיסה עמוקה ומבוררת יותר, כך מידת המסירות, נשיכת השפתיים ואורך הרוח לעמוד ולהתמודד עם בשורות קשות
א. ימי מלחמה הינם ימים בהם מובלט מאוד ההבדל התהומי באשר ליחס כלפי שורש חיינו ומשמעותם.
מי אנו ומה חיינו?
ככל שהתפיסה עמוקה ומבוררת יותר, כך מידת המסירות, נשיכת השפתיים ואורך הרוח לעמוד ולהתמודד עם בשורות קשות.
ב. יום הזיכרון הינו יום לאומי כללי, אולי היום הכי לא פרטי שניתן להעלות על הדעת.
חיילי צה"ל לבשו הרי מדים אחידים, ביטלו ממש את פרטיותם ועטו על עצמם ׳כאיש אחד בלב אחד׳ כלליות גדולה ומפוארת של בנין רב עוצמה המבטא עולמות תוכן הלקוחים מהנצח.
כך, דרך תחנות רבות, עד אלינו. כאן ועכשיו ממש.
כל חוליה שייכת לשרשרת ארוכה, וכמה שזה נשמע נדוש ככה זה אמיתי.
ג. התמקדות רק בכאבן הפרטי של המשפחות הינו מובן וטבעי. אנו מוקפים מכל עבר בסיפורי חיים פרטיים, מחולקים ומקוטעים.
ככה עובדת התרבות – היא מתמקדת בהקפאת תמונה במקום במבט רחב, ארוך ורציף הנתון בהקשר שלא החל בשמחת תורה התשפ״ד וגם לא בהרצל ובן גוריון, אלא באברהם אבינו ובמעמד הר סיני. צאו מהצמצום ותראו פלאות.
ד. אין לנו יכולת לגעת ולמשש את החזון הגדול; את הרעיון שלשמו אנו קיימים. רעיון הרי אי אפשר למשש ולכן אנו נאחזים במוחש, במשפחה בשר ודם ששילמה מחיר כה כואב במסירות ובגבורה.
אך כאן בדיוק טמון המוקש – אסור לנו להישאב רק לסיפור הפרטי. זהו עוול כלפי המשפחות עצמן.
הסיפור הפרטי הינו רק חלק מסיפור גדול. הוא לא כל הסיפור. וככל שמחברים אותו באופן יותר עקבי ורציף לסיפור הגדול ככה הוא מקבל ערך גדול, מנחם ואמיתי יותר.
ה. המגיד צדיקוב התייסר מרוב כאב וגעגוע על בנו שנהרג. תקראו במקור. זר לא יבין את הכאב והחור הנוצר בלב. אך חיבור שכלי, מבורר, נקי מהשפעות פרטיות בין פועלו של בנו לתקופה, לאידיאל ולערך העומדים ביסוד החיים, אִפשר לו להתנחם. שוב, הכאב לא עומעם, אולי אפילו הועצם, משום שכשיש ערך לחיים, האובדן מקבל משמעות עוד יותר גדולה.
אך מנגד תפיסה כללית ושכלית יותר מאפשרת למצוא פשר ומשמעות לאובדן.
ו. לעיתים לאור הקושי הטבעי וההישאבות לסיפור הפרטי יש החושבים שכדי להשתתף בכאב המשפחות ולהזדהות עמן ביום הזיכרון, עליהם להעצים ולהגדיל את הראייה הפרטית כמה שיותר ובכך תבוטא כלפיהן רגישות.
כמובן, חיבוק המשפחות נמצא במרכז, אך דווקא בגלל ההקשר – נפילת הבן או הבת, עקב היותם מגש הכסף של האומה.
אין דבר יותר מנחם ומעצים מזה. ברגישות הראויה כמובן, ובאופן טבעי לגמרי.
אנחנו רק בפתחו של יום גדול שיש הרבה מה להפיק ולקחת ממנו, אך באופן הזה, ודווקא באופן הזה, ניכנס נכון יותר אל יום עצמאותנו, כשכל הרגשות והמחשבות יופיעו בנו באופן מדויק יותר
ז. יום הזיכרון אינו אמור להיות יום הדיכאון. זהו יום מלא הוד וקדושה. יום של התבוננות, רצינות וחיבור של פרטים רבים מספור לצרור החיים הישראליים.
אל תטביעו את המשפחות ביגונן. העריצו אותן על היותן בעל כורחן לפידים מאירים במעלה הדרך העולה לירושלים.
ח. את המחיר היקר אי אפשר אמנם להחזיר, אך לתת לו פשר ומשמעות ולהעמידו במקום הנכון – חובה עלינו. ברגישות גדולה, ללא מילים והרצאות מפוצצות.
במבט נכון, בעיניים טובות, ובחיבוק אמיץ.
ט. אמנם לא כל אחד מאיתנו הוא המגיד צדיקוב, אך לאחוז מעט, רק מעט, בשיפולי גלימתו יכולים גם אנו.
י. אנחנו רק בפתחו של יום גדול שיש הרבה מה להפיק ולקחת ממנו, אך באופן הזה, ודווקא באופן הזה, ניכנס נכון יותר אל יום עצמאותנו, כשכל הרגשות והמחשבות יופיעו בנו באופן מדויק יותר.
שנהיה ראויים.