א. בואו נתחיל מסיפור שמתרחש בעולמו של כל אזרח – כשאתם מגיעים לבנק לפתוח חשבון, ונותנים לכם 40 עמודים ומבקשים מכם לחתום בסוף כל דף – האם יש מישהו שקורא את כל הסעיפים? או שאתם פשוט סומכים על פקיד הבנק ושעל זה ש״העסק עובד ככה״? בדיוק כך זה עובד בכל משרד ממשלתי.
יש לציין שאת הדברים כאן אני לא כותב רק על סמך הידע וההשכלה שלי (למדתי מדעי-המדינה), אלא גם בהסתמך על הניסיון האישי שלי. הסתובבתי במסדרונות הכנסת והממשלה לא מעט ולמדתי מבפנים איך הדברים שם עובדים (אולי בהמשך גם נעשה סיורים מודרכים לחברי הקבוצה כדי לראות בעצמם).
ב. איך נוצר הדיפ-סטייט?
לפני שמתחילים לטפל בבעיה, יש להבין איך היא נוצרת.
כששר מקבל משרד ממשלתי, הוא מקבל אותו יחד עם כמות גדולה מאוד של פקידים, ובירוקרטיה מטורפת. עובדי המשרד רגילים לעבוד בצורה מאוד מסוימת ומוגדרת. יש להם סדר יום. אנשים מדמיינים ששר נכנס, מחליף את כל הפקידים ומושל. זה לא עובד ככה. הוא יכול למנות לעצמו מנכ״ל, רמ״ט וכמה יועצים אישיים שלו – אבל המשרד הממשלתי ממשיך לעבוד כרגיל עם אותם אנשים, הם לא מתחלפים.
מי שלא חווה את זה לא יבין את עוצמת ההשפעה של הכנסים האלו, ואת הרצון של האדם להיות שייך למחנה הנאור
אז מה תפקיד השר? להתוות מדיניות. אבל מה עושים אם האג׳נדה של הפקידים שונה מזו של השר? או שהם יעשו את המדיניות שלו בעצלתיים, במקרה הטוב. או שבמקרה הפחות טוב – הם יסבירו לו שהמדיניות שלו לא תוכל לעבוד. מי שבקי בפרטים יש לו ביטחון עצמי הרבה יותר גבוה ממי שיש לו חזון ומדיניות בלי בקיאות בפרטים. זה לא רק במשרדי הממשלה. גם קצין חדש שמגיע למחלקה ותיקה, או מורה חדש שמגיע לכיתה ותיקה. המנגנון של הדיפ-סטייט מופיע בכל מערכות חיינו, אך ברגע ששר מקבל כוח פוליטי של פקידים בלתי נבחרים שקובעים מדיניות ציבורית, שם זה מתחיל להיות בעייתי מאוד.
ג. לשרים בדרך כלל אין בקיאות בפרטים של משרדי הממשלה שלהם, ובעיה נוספת היא שאין להם כוח אדם. קשה מאוד למצוא מנכ״ל או רמ״ט מנוסה, חברי הכנסת מחפשים דוברים רהוטים ויועצי חקיקה. אצל השמאל קל מאוד למצוא, יש להם הרבה מאוד ארגוני חברה אזרחית ואנשים שמתנדבים שם, והרבה מאוד קורסים שמכשירים אנשים. בימין זה כמעט לא נמצא.
במקומות מסוימים יש בעיה של ״חבר מביא חבר״, למשל במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה, שמקדמים שם אנשים לתפקידים בכירים רק אם הם ״עם הדעות הנכונות״. במערכת הביטחון, בעיקר בשב״כ ובצה״ל, מקדמים לתפקידים בכירים רק אנשים שמתאימים לאג׳נדה הפוליטית, ואז כאשר ראש הממשלה ושר הביטחון צריכים לבחור רמטכ״ל או ראש שב״כ – כל האפשרויות העומדות בפניהם נקבעות על פי מי שהוחלט לקדמו בעבר בהתאם לאג׳נדה. כך שהם צריכים לבחור את ״הרע במיעוטו״ במובן של פקיד מקצועי שיקדם את המדיניות שלהם ולא יהיה לעומתי.
ד. אנשים שמגיעים למשרה בכירה בשירות הציבורי מחוזרים על ידי כל מיני בעלי הון, שרוצים לחבר אותם לקבוצת השתייכות והתייחסות חדשות ולנתק אותם מהקודמות. מציעים להם מלגה במכון מנדל, בקרן וקסנר ועוד. הם מוזמנים לאירועים יוקרתיים ״עם האנשים הנכונים והדעות הנכונות״ וזה משפיע מאוד מאוד על עולם הערכים והדעות. מי שלא חווה את זה לא יבין את עוצמת ההשפעה של הכנסים האלו, ואת הרצון של האדם להיות שייך למחנה הנאור.
ה. אז מה אפשר לעשות?
להתחיל ללכת למשרות ציבוריות במשרדים ממשלתיים, להתנדב בארגוני חברה אזרחית כדי לקבל ניסיון, לקרוא הרבה מחקרים של ארגוני ימין. השרים וחברי הכנסת מהימין צריכים להתחבר למכוני מחקר ימניים ולארגוני החברה האזרחית. לייצר חיסון מהנדסת התודעה, ללמוד לזהות מניפולציות ציבוריות ותקשורתיות (כמו הרעיונות שנשלחים ב׳סוללים דרך׳). דרוש גם אומץ לב להתעמת מול פקידים חצופים, להבין שנבחר ציבור מגיע ליישם מדיניות בגלל הציבור שבחר בו. לא לומר ״באנו לשרת ולא לרשת״ אלא ״באנו לרשת״, לא מתוך תחושת התנצחות והכרעה, אלא משום שכך החוק קובע – שמי שנבחר בבחירות דמוקרטיות צריך ליישם את המדיניות שלמענה הוא נבחר – גם אם קומץ של אליטה כועס מאוד שהזיזו לו את הגבינה והוא מאיים במרד מיסים או בסרבנות. בנוסף, זה לא תלוי רק בחברי הכנסת והממשלה – בלי גיבוי ציבורי הם לא יקבלו אומץ. זה מאוד לא פשוט להתמודד מול ההתקפות התקשורתיות, האיום בחיטוט בחיים האישיים וההכפשות. לנבחרי הציבור אין כמעט תקשורת אבל יש להם ציבור. הציבור צריך לעודד אותם, לענות להכפשות נגדם, ולהגן על כבודם משום שזה לא הכבוד הפרטי שלהם. גם רבנים צריכים להוציא מכתבי תמיכה במקום ללכת למפגשי ‘אחדות’ עם המחנה המבזה. ואם כבר הולכים למפגשי אחדות אז יש להוכיח את מי שפוגע במדינה ובנבחרי הציבור, כדי לחזק את הדמוקרטיה ואת המדינה, כך בונים אחדות אמיתית.
כדי לפתור את הסיבוך, נבחרי הציבור נזקקים להפגין הרבה מאוד אומץ, וצריכים גיבוי ציבורי פומבי מהבוחרים שלהם, לא רק ביום הבחירות בקלפי, אלא בעיקר במאמרים, בהפגנות ובתקשורת
הניסיון להאשים את נבחרי הציבור ב״פוליטיקה של הכרעה״ זוהי דמגוגיה מוחלטת של ארגוני השמאל. כל נבחר ציבור מגיע כדי לקדם מדיניות וזה לא מגיע ממקום של הכרעה אלא ממקום דמוקרטי שהיה כל השנים. נחזק את מדינת ישראל ונכבד את נבחרי הציבור.
גם אם הממשלה מחליטה לפטר פקיד על פי חוק, כמו ראש השב״כ או היועמ"שית, אז בג״ץ לא מאפשר לה וטוענים שזה לא חוקי. יש כאן קשר גורדי שקשה מאוד להתיר. כדי לפתור את הסיבוך, נבחרי הציבור נזקקים להפגין הרבה מאוד אומץ, וצריכים גיבוי ציבורי פומבי מהבוחרים שלהם, לא רק ביום הבחירות בקלפי, אלא בעיקר במאמרים, בהפגנות ובתקשורת. לא לשתוק מול הבריונות והפגיעה בדמוקרטיה.
בע״ה נעשה ונצליח.