בעשרה בטבת החל המצור הפיזי על חומת העיר ירושלים.
זה הפשט, כך כתוב מפורשות.
המצור נמשך כשנתיים וחצי עד להבקעת החומה בי"ז בתמוז וחורבן בית המקדש בתשעה באב.
משמעות צום עשרה בטבת לא קשורה כלל ל׳אחדות׳, שהיא בוודאי ערך חשוב ואין מי שאינו מעוניין בה, אבל במשמעותה האמיתית, לא המזויפת. אנו מעוניינים באחדות אך לא בעבדות.
(אגב, אם ממש רוצים לחפש את הסיבות הרוחניות העמוקות, אז עזיבת ברית ה׳ וערעור חומת התרבות היהודית שנסדקה, היא היא הסיבה).
לכן, עוד לפני כל מיני חשבונות מפולפלים, כדאי לחזור לבסיס – קודם הֵחל המצור הפיזי כי ההגנה הביטחונית כשלה ואפשרה לאויב לסגור על העיר.
הביטחון הבסיסי, המעגל הכי טבעי ופשוט לפני סיבות רוחניות עמוקות, כשל.
לכך ראויים להיות מכוונים האנרגיות והמשאבים – לשינוי ה'ראש', החשיבה ותפיסות העולם העומדות מאחורי הפעולות
לפיכך – לפני שמתחילים עם ׳דרשות שימושיות׳ נכונות יותר או פחות, הנרתמות לקמפיינים בעד מסרים ציניים הנשלפים באופן קבע בתעניות, ראוי קודם לפעול בנחרצות לחיזוק החומות התודעתיות הפשוטות, ולשנות את תפיסת העולם הנוראה המסרבת לפעולה נחושה של כיבוש שטח, הוצאת האזרחים והטלת מצור על המחבלים.
זה מוסרי וזה עומד בכללי המשפט הבין-לאומי, וזה יגרום למחבלים מורעבים ומוכים לצאת ממחילותיהם עם ידיים מורמות ולהיכנע.
לכך ראויים להיות מכוונים האנרגיות והמשאבים – לשינוי ה'ראש', החשיבה ותפיסות העולם העומדות מאחורי הפעולות.
כך פועלים אנשים מבוגרים וממוקדים.
ודי לחכימא ברמיזא.
שבת שלום!
