א. לפני כמה שנים ביקרתי במוזיאון 'אנו', מוזיאון העם היהודי החדש בתל אביב. קראתי שמדובר במשהו גדול ומושקע מאוד ברמת המיצגים והטכנולוגיה. ואכן, ריבוי המיצגים, הקדמה הטכנולוגית, עושר הצבעים, הקיפו מכל עבר. מרוב דברים שהיה ניתן לראות, לא היה קל להבחין מה לא היה ניתן לראות. לכאורה, בחירה בין אפשרויות רבות היא אף פעם לא דבר קל, ותמיד משהו עלול לצאת מקופח. למה להיות ביקורתי סתם, יש שיגידו. אם זה על זוטות, הצדק איתם. אך לא כך במקרה הזה. רק כשסיימתי וישבתי לסכם את החוויה שמתי לב שנפקדי המוזיאון לא היו זוטות, אלא ליבת וסלע קיומנו, כגון מעמד הר סיני, ירושלים ובית המקדש. לפעמים מעלימים מעינינו ומשכיחים מליבנו את הדברים הגדולים וחשובים ביותר על ידי להטוטנות של צבעים, מיצגים וקדמה.
ולא רק קודש הקדשים של עם ישראל נפקד מתצוגות המוזיאון, אלא גם האתוס הלאומי הציוני יצא משם ממש בשן ועין; הוא נדחק לפינות נידחות, עם יותר ביקורת וציניות מאשר רוח ופאתוס. את מערכות ישראל לא מצאתי. חייל צה"ל לא ראיתי. היהודים הפרוגרסיביים במדינות המערב זכו לקומה שלמה. הציונות – לפינה חשוכה.
ואם גם קודש הקדשים וגם האתוס הלאומי נפקדו ממוזיאון העם היהודי החדש, אין מה להיות מופתעים שסיפור חנוכה וגבורת המכבים עלו בסערה השמיימה, והוקרבו על מזבח הנדסת העם היהודי מחדש. סליחה, הייתה שם פינה אחת בצד תחת הכותרת 'משחקי הכס', משפט אחד יבש, וסיפור אחד כיצד שלומציון המלכה הייתה פמיניסטית אלופה ורק הגברים סביבה הרסו הכל. התרגיל של הפיכת אתוס לאומי ציוני לסיפור של דיכוי גברי חזר על עצמו גם בפינה הצדדית של מיצגי הציונות. אני בטוח שרבים ביקרו ולא שמו לב כיצד משכתבים מחדש את (חוסר) זהותנו. בימים ההם בזמן הזה.
ב. זה לא היה כך תמיד. גם הציונות החילונית חגגה את חנוכה, אך בעיקר צמצמה אותו לגבורה הלאומית וצבאית שבו. לפני כמעט מאה שנה יצא השיר 'אנו נושאים לפידים', שהפך בקרב רבים לחלופה ציונית מחולנת של חנוכה. את הגבורה הלאומית רצו, אך בלי מלחמת התרבות של היהדות נגד יוון. הפזמון החוזר, 'נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו', שהדהד ועוד מהדהד באירועים וטקסים רבים, מתעלל באתוס המקורי של חנוכה והופך אותו לסיפור נטול קדושה. השיר מתנכר לליבת הסיפור הלאומי, לקודש הקדשים של עם ישראל – מסירות נפש על הזהות והייעוד של עם ישראל, המתגלים בפך השמן הקטן החתום בחותמו של הכהן הגדול. הוא מתנכר לפלא הקיום היהודי, המתגלה בסיפורי הנס.
כשכורתים מהאתוס הציוני את השורש, גם הענפים יפלו. כשמתנכרים לסוד הקיום היהודי המתגלה בניסים ונפלאות שלמעלה מהטבע, מותירים את החג קר ומנוכר. כבר אין כאן משהו גדול מאיתנו, רק אנחנו ומעשי ידינו. מתעייפים מזה. מוזיאון העם היהודי של תל אביב פשוט משלים את התהליך שהתחיל אתוס 'פך שמן לא מצאנו'. אם פך שמן לא מצאנו, אז גם את סוד אהבת ארץ ישראל איבדנו.
מי שחושב שמדים ירוקים אינם זקוקים לפכי שמן קטנים ולניסים גדולים, יגלה שאיבד גם את המדים האלה במוזיאון ענק שמרוב עושר של גוונים וצבעים לא נמצא בו מקום אפילו לחיילים גיבורים
ג. המכבים לא התחילו בסיפור לאומי. הם ברחו למערות ויצאו להילחם על השבת ועל המקדש, על תורת ישראל שהיא ערש קיומנו. לא בכדי נקודת הציון של החג היא תאריך טיהור המקדש. ודווקא מתוך המסירות הזו על קודש הקודשים של הזהות שלנו – הם מצאו מלוכה: חידשו ארץ, לאום, צבא, ריבונות ומדינה. ככה זה בעם ישראל. ציונות שדולקת יותר מדור אחד היא לא תוצר של 'אנו נושאים לפידים', אלא של נאמנות לפך שמן אחד קטן עם חותם של כהן גדול, שברגע האמת נעשה בו נס והוא מעורר לתחייה אומה שלמה.
ד. מי שתוהה למה נשחק הצבא בשנים האחרונות, מי שתר אחרי שורשי הקונספציה, מוטב שיחפש קודם כל במוזיאון העם היהודי של תל אביב. שם יגלה מה המתכונת שמעלימה מהלב את המסירות הציונית. ומי שתוהה כיצד יחידות השדה הצמיחו גבורה כזו אדירה בשנה האחרונה, מוטב שיחפש אותה בפך שמן קטן ובנס גדול, שעדיין חתום בלבבות של עם ישראל, גם כשיש כוחות במרחב הציבורי החושבים להשלים את מלאכת יוון ולהסתדר בלי פכי שמן קטנים ופלאיים.
וכמו שגם יהודי טוב יכול ללכת לאיבוד במוזיאון העם היהודי ולשכוח את מה שהעלימו מעיניו, גם ציבור יכול ללכת לאיבוד בתוך תרומתו לעם ישראל ולשכוח את פך השמן הטהור שבאמת אחראי למסירותו.
מי שחושב שמדים ירוקים אינם זקוקים לפכי שמן קטנים ולניסים גדולים, יגלה שאיבד גם את המדים האלה במוזיאון ענק שמרוב עושר של גוונים וצבעים לא נמצא בו מקום אפילו לחיילים גיבורים.
הרבה צרכים יש למדינת ישראל. אבל פכי שמן טהור קטנים הם שיעשו את הניסים הגדולים שכל כך מאירים את קיומנו, בימים ההם בזמן הזה.