סוגיות הקשורות למדיניות ציבורית של המדינה היהודית ראויות להיבחן בענווה ב'מעבדה' רצינית, שבה יובאו לידי ביטוי הן גדולי המחשבה היהודים שבכל הדורות, שהיו נאמנים לאופיו הלאומי הייחודי של עם ישראל, והן המציאות ההיסטורית מתוך ניסיון האומות בניהול סוגי ריבונות שונים, זירה רוויית תובנות שנעדרנו ממנה באלפיים השנים האחרונות.
לא נתיימר להציג פה משנה סדורה בנושא, אלא כיווני מחשבה בלבד.
הערה: לעיתים, גם אם התוכן צודק ומדויק, העיתוי הנוכחי לקיומו יכול להיות לא נכון ואף מזיק. ולכן יש להפריד בין הצד הרעיוני, שאציג כעת, לבין הצד המעשי ועיתוי התממשותו במציאות.
—————
בשיח הישראלי העכשווי, המושגים 'ימין כלכלי' או 'שוק חפשי' נתפסים לעיתים קרובות כיבוא זר, נטע אמריקאי הזר לרוח היהדות הקהילתית והלכאורה סוציאלית.
אולם, התבוננות מעמיקה ביסודות המחשבה המדינית היהודית ובמערכת היחסים שבין העם למסגרת המדינית שלו, מעלה את האפשרות שאולי דווקא צמצום כוחה של הפקידוּת ('המדינה הרזה') הוא המפתח לשגשוג הרוח הישראלית ולמילוי הייעוד היהודי.
כדי להבין זאת, עלינו לפרק את המבנה המדיני לגורמיו ולבחון את הסכנות הרוחניות והמעשיות הטמונות בבירוקרטיה ובריכוזיות.
הוויכוח בין ימין לשמאל כלכלי-מדיני אינו ויכוח רק על מיסים, אלא על מוקד הכוח
א. המדינה ככלי, העם כמהות
נקודת המוצא המחשבתית חייבת להיות ההבחנה הקטגורית בין 'עם' לבין 'מדינה'.
אלו אינן מילים נרדפות.
העם הוא האורגניזם החי, הנצחי, נושא הבשורה והרוח.
המדינה על מערכותיה הפקידותיות, לעומת זאת, היא המכשיר; האמצעי; 'כלי קיבול'. היא כעין מכשיר מצווה לגאולת ישראל ולהיות יסוד כיסא ה' בעולם. ביהדות, המלך (הריבון/המדינה) אינו מקור החוק ואינו הבעלים של העם. הוא כפוף לחוק, למוסר מסורת ישראל, ומטרתו היא לנצח על העם המממש את רוחו, ערכיו, שורשיו, זהותו וייעודו.
פקידות המדינה נועדה להיות התשתית המאפשרת לאומה לממש את חזונה, להגן על עצמה ולנהל את ענייניה.
כאשר פקידות המדינה הופכת למטרה בפני עצמה, כשהיא מתנפחת ותופסת מקום מרכזי מדי בתודעה ובחיי המעשה, היא מפסיקה להיות אמצעי והופכת לגולם הקם על יוצרו.
פקידות המדינה היא החומר, העם הוא הרוח.
וכמו בגוף האדם – כשהחומר משתלט ועבה מדי, הרוח מתקשה להאיר.
ב. לא בשמיים היא, ולא במשרד הפקיד
ישנה נטייה, לעיתים לא מודעת, לקדש את המוסדות הממלכתיים. אולם עלינו לומר ביושר: הבירוקרטיה אינה ׳יסוד כיסא ה' בעולם׳.
הקדושה ביהדות שורה היכן שיש חיים, בחירה חופשית, חסד ויצירה. הבירוקרטיה, מעצם טבעה, היא ההפך מכך; היא מייצגת קיבעון, נהלים יבשים, כפיפות עיוורת לטפסים. מין הכרח בל יגונה.
כאשר המנגנון המדיני מתנפח, אין הוא מוסיף קדושה למציאות אלא חונק אותה. הפקידות, גם אילו תיאורטית היו כוונותיה תמיד נקיות ורצויות, עדיין היא פועלת מכוח האינרציה של השימור העצמי. מערכת המקדשת את הנהלים על פני האדם, את החותמת על פני המהות – היא מערכת המרחיקה את השכינה; שכן השכינה שורה בתוך 'בני ישראל' – באנשים החיים, ולא במשרדים הממשלתיים.
הריבונות, ה'מלכות', היא השראת השכינה בארץ.
הפקידות, רזה יותר או פחות, היא רק כעין מכשיר מצווה.
ג. ריכוזיות ככלי לשליטה תודעתית
הוויכוח בין ימין לשמאל כלכלי-מדיני אינו ויכוח רק על מיסים, אלא על מוקד הכוח.
תפיסות עולם סוציאליסטיות או ריכוזיות (המזוהות היסטורית ורעיונית עם השמאל) גורסות כי 'הפקיד יודע טוב יותר'. זוהי תפיסה פטרנליסטית, המבקשת לרכז סמכויות בידי אליטה מצומצמת המנהלת את חיי ההמון היהודי החכם והנבון.
כאשר פקידות מחזיקה בסמכויות רבות, המדינה הופכת בהכרח לריכוזית. ריכוזיות זו היא הניגוד המוחלט לאמון באדם ובקהילה. היא משדרת לאזרח: 'אתה אינך אחראי לגורלך, המערכת תדאג לך (וגם תחליט בשבילך)'. זוהי גישה המנוונת את שרירי האחריות והיוזמה של הפרט, ומחלישה את רוח החוסן הלאומי.
זה איננו רק כשל דמוקרטי, אלא כשל יהודי עמוק של 'גנבת דעת' וגזל הריבונות מהקולקטיב הלאומי
ד. סכנת ה'דיפ-סטייט' וגזל כוחו של העם
אחת הסכנות הגדולות ביותר של מנגנון ממשלתי מנופח היא היווצרותה של 'מדינת עומק' (Deep State) – רובד של פקידות בכירה, יועצים משפטיים ורגולטורים, שאינם עומדים לבחירה אך מחזיקים בכוח המעשי.
כשיש במדינה פקידות חזקה, סמכותנית ובלתי ניתנת להזזה, קל מאוד לקחת מהעם את כוחו. הבחירות הופכות לטקס סמלי בלבד, שכן נבחרי הציבור – המייצגים האמיתיים של רצון העם (שהוא הריבון האמיתי) – מוצאים את עצמם כבולים בידי פקידים 'שומרי הסף'. מצב זה הוא היפוך היוצרות: במקום שהמנגנון ישרת את נציגי העם, הוא הופך לאדונם.
זה איננו רק כשל דמוקרטי, אלא כשל יהודי עמוק של 'גנבת דעת' וגזל הריבונות מהקולקטיב הלאומי.
כאמור, אלו רק שאלות והרהורים בנושא.
במאמרי ההמשך נשתדל לפתח את הנושא, בע"ה.
