א. יחסי ציבור ספונטניים-מתוכננים
לאחרונה מתפרסמות תמונות תקריב אישיות של פקידים ובעלי שררה לשעבר, שבכולן נראות דמויות שבורות ומיוסרות. עד כמה התמונות אותנטיות? איננו בוחני כליות ולב, ולכן נצביע רק על כשל מהותי בהתייחסות הציבורית.
ההתייחסות רלוונטית לדמויות מרכזיות כמו יפעת תומר-ירושלמי, הרצי הלוי ורונן בר.
התקשורת מיד מוחאת כפיים, ממהרת לסלוח על מחיר דמים מצמרר ומסבירה: 'הם סובלים, הם אנושיים. נציגי העם והממשלה לעומת זאת, הם חסרי לב, בגללם הכל קרה'.
אפילו המפכ"ל, שהתפרסם כמי שמנסה להדיר את הציבור מממצאי חקירת הפצ"רית, הוקלט מנסה להרגיע: "החיים שלה לא ורודים".
כיצד נכון להתייחס לדברים הללו?
ההתמקדות בייסורים כדרך לגאולה היא משורשי הנצרות
ב. 'בעלי הייסורין' לעומת 'חסרי הלב'
ראשית, ממתי דברים נבחנים לפי תמונה חיצונית ויבשה של 'ייסורים' ולא לפי תיקון פנימי, אמיתי ורציני? ללא שום בקשת מחילה?
כיצד התדרדרנו לבוחן מציאות שנעשה רק על פי חזות פנים מיוסרת?
בואו נבחן ביושר ובאומץ מי באמת 'חסר לב':
האם הרוב היהודי, הדורש חשבון נפש אמיתי ומבקש שינוי במערכת הביטחון, ששילם את המחיר היקר מכל ביחס עצום לחלקו באוכלוסייה, הוא חסר לב?
האם מי שעומדים בגבורה ובקור רוח מול קריאות גנאי בזויות ושקריות הם חסרי לב?
האם התקשורת, החד-צדדית והמעודדת התפרקות רגשית, יכולה להיות זאת שתחליט מי הראוי לגנאי ומי הראוי לשבח?
התקשורת מוחלת לאישים אלה מיד – כי זה מתאים לאג'נדה שלה. במחילתה המהירה היא משדרת לציבור: 'העם והממשלה הם הפוליטיים; בגלל הרפורמה המשפטית הם החלישו את צה"ל, הביאו את האסון'.
דווקא בהפוך על הפוך, ההזדרזות במחילה למי שהיה לו חלק גדול ומרכזי בשפל הלאומי – היא היא ביטוי של ערלות לב; ולגמרי לא ביטוי של אצילות.
התקשורת סולחת, כי זה מאפשר לה להמשיך להאשים במחדל את כל מי שלא מתיישר עם תפיסת עולמה הפרוגרסיבית. ודיווח רגשני גורם לרבים להיסחף בשטף.
והרי בפרוגרס האג'נדה חשובה יותר מהביטחון, שימור הכוח חשוב יותר מקדושת החיים של עם ישראל.
כי אם הכוח והשררה אינם בידיהם, אז "בספטמבר לא יהיה לכם צבא".
ג. ייסורין או תיקון?
ההתמקדות בייסורים כדרך לגאולה היא משורשי הנצרות.
'תסבול מספיק, תקבל גן עדן'. עד כדי כך, שהאלוהים של הנצרות בכבודו ובעצמו הגיע לעולם כדי להתייסר עם בני האדם.
מה אין בנצרות? התמקדות בתיקון עמוק. מה שמכונה 'תשובה'. את זה יש רק אצלנו ביהדות.
ייסורים, וקל וחומר סתם פרצוף מיוסר, הם התחליף הזול והגנוב לתהליך של תיקון ותשובה אמיתיים שאדם צריך לעשות עם עצמו ועם בוראו, לפי כללים ברורים, חדים ורציניים.
אנשים שעמדו בראש המערכות הביטחוניות וכשלו – שום פרצוף מיוסר לא יחפה על כשליהם. זו לא כנסייה פה.
אנחנו במדינה יהודית.
אם עולה בראשכם כעת המחשבה מדוע אנו עושים הנחות לאנשי ציבור אחרים, לכאורה, אל חשש. הדבר נכון גם לכל בעל תפקיד כזה או אחר, גם ביחס לראש ממשלה – פנים מיוסרות אינן רלוונטיות.
תושבי עזה הם מסכנים? אז האחריות לכך וגם האשמה במצב היא שלנו. לא משנה כמה הם ירצחו ויאנסו ויתעללו. האשמה היא עלינו
ד. אני מסכן – משמע אני צודק
בצעירותי בשמאל היתה לנו נוסחה לגיבוש תפיסת עולם: לחלש יש פחות כוח לעשות משהו עם מצבו, ולכן האחריות היא תמיד על החזק.
תושבי עזה הם מסכנים? אז האחריות לכך וגם האשמה במצב היא שלנו. לא משנה כמה הם ירצחו ויאנסו ויתעללו. האשמה היא עלינו.
במילים אחרות – המסכן תמיד צודק.
כל מי שמזלזל בנוסחה הזאת צריך לדעת, שהדת הגדולה ביותר בעולם, שאף הומצאה על ידי יהודים מבולבלים, קרי הנצרות, מבוססת כל כולה על העיקרון הזה – המסכן תמיד צודק.
הבעיה בתפיסה הזאת היא, שהיא מקריסה את כל העולם הערכי של האנושיות. אין טוב ורע. אין אמת ושקר. אין צדק, אין דין ואין דיין.
מה שיש הוא מרתון התמסכנות כלל עולמי.
תחרות קצת משונה, אך משופעת פרסים והוקרה.
וזאת עוד סיבה קטנה מדוע כדי לתקן – עלינו לשוב לזהותנו היהודית.
ה. הדרך הארוכה שהיא קצרה
זה הזמן לשינוי. חילופי אליטות, חזרת הריבונות לעם. לא עוד קמפיינים של פרצופים מיוסרים, אלא עם שמכריע את אויביו.
עם שגם לא היה אמור להיות בכל כך הרבה הלוויות, עם פרצוף מיוסר או בלי.
לא בהיסחפות אחר קמפיינים ממומנים נתקן את המצב, אלא רק בהתייצבות אמיתית מול מי שמשאיר את המצב תקוע.
מחילה מהירה מדי לראשי המערכות הכושלות, מחילה המדלגת על האחריות שלהם לתיקון המערכות ועל חזרה בתשובה פנימית אמיתית על מעשיהם ומחדליהם, היא לא חמלה, היא רפש. ואנחנו צריכים להמשיך לדרוש אמת, ולחתור אליה בלי פחד. כי רק דרך האמת תגיע האחדות שרבים כל כך מייחלים לה.
כי רק כך תיסלל הדרך לעם הנצח לנצֵחַ.
בע"ה.