א.
לפני מספר שנים השתתפתי בסדנה לבינוי קהילה. השאלה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה: מי נחשב חבר בקהילה, ומהם הקריטריונים לחברות.
מנחת הסדנה טענה שהצורך בקריטריון והגדרה נובע מפחד. כלומר: אם כל אחד יקבל מענה לפחדיו וכאביו – אזי נוכל לתפקד יחד כקהילה.
הבעיה בגישה הזו, שהיא מעקרת את עולם הערכים והחתירה לאמת.
לדוגמה, ברור שקהילת צמחונים לא תוכל לקבל אל תוכה קרניבורים.
לא בגלל שהם גורמים לכאב, אלא בגלל שהם סותרים את מטרת הקהילה.
כאשר השיח נסוב רק סביב קושי וכאב אזי איבדנו את אמת המידה הערכית, ואף את בוחן המציאות הפשוט.
כשמנסים לבנות קהילה רק על סמך כאב מייצרים עיוותים גדולים, וכך מגיעים לטקסים משותפים ולחיבור הזוי בין משפחות שכולות שבניהן נפלו במלחמה, לבין משפחות האויב שגם בניהן נהרגו.
ברגע שהכאב הוא הקריטריון – הדרך לתהום סלולה
"אמא ערבייה שכולה היא כמו אמא יהודייה שכולה" – כך אמר בעבר העיתונאי רזי ברקאי לאב שכול. האמירה הזו מקוממת לא רק בגלל חוסר הרגישות שבה, אלא משום שאלו דברי הבל מוחלטים.
שוב, אם המדד הוא כאב, לכאורה ברקאי צודק; אך אם האמת והמוסר הם נר לרגלינו – וודאי שמדובר בהפכים מוחלטים. מחבל ארור שנהרג אינו דומה בשום אופן לחייל ישראלי גיבור.
אנו מזדהים עם בני עמנו, עם הצדק, האמת והיושר, וממילא מסייעים לאחינו בכאבם. וכמובן שאנו מתעבים את הרוע ואת שליחיו, ושמחים בכיליונו.
ברגע שהכאב הוא הקריטריון – הדרך לתהום סלולה.
ב.
הכאב הוא רגש, ונהוג לומר שעם רגשות אי אפשר להתווכח. קשה להעמיד את הרגשות במבחן הביקורת, שכן הם מתעוררים בצורה אינסטינקטיבית.
אנשים יכולים לבכות בהקשיבם להספד בלוויה של גיבור ישראל, ולבכות גם בצפיה בתכנית בישול.
במניפולציה נכונה בעריכה – הצופים יוצפו בהתרגשות בגלל שפלוני שם מעט מדי מלח, ואלמוני הקדיח את תבשילו עם עודף כוסברה.
הסתמכות על הרגש ללא בקרת השכל עלולה לגרום לנזקים אדירים. יחד עם זאת, הרגש הוא מניע חזק לפעולה. כאשר דוד המלך מוצא את העיר צקלג שרופה ומבין שאנשיה נפלו בשבי, הוא בוכה עד שאין בו עוד כוח לבכות. לאחר הבכי, יוצא דוד למרדף ומלחמה בעמלקים, נוקם בהם ומחזיר את השבויים. לאור בקרת השכל – ורק לאחריה – ניתן וצריך להשתמש ברגשות העזים שהתעוררו אצלנו בעקבות הטבח, כדי שיהיו המנוע של "השבת שבעתיים אל חיק מענינו". כאשר הרגש והכאב הפרטיים נובעים ממכלול ערכי שנצרף בכור הברזל השכלי והלאומי הם מביאים ברכה גדולה.
ג.
בעולם שבו הכאב הוא המדד היחיד – הכל נמדד באופן שווה. כך יכול היה סטיב וויטקוף לנחם את ח'ליל אל חיה מראשי החמאס על מות בנו ולהביע הזדהות, משום שגם הוא איבד את בנו שמת ממנת יתר. "שנינו חברים באותו מועדון ממש רע – הורים שקברו את ילדיהם", כך אמר.
אם זו טקטיקת משא ומתן היא כמובן לגיטימית, אך אם היא מבטאת תפיסה ערכית, זהו טירוף.
השוואת אלו שחיללו את צלם אלוקים לאלו שנשאו אותו היא בזויה והיא מתחילה במדרון חלקלק – בקבלת 'חוקי המשחק' שבהם הכאב קודם לכל.
ד.
חזון אוסלו מתכתב היטב עם שיח הכאב. ההתמקדות בפרט, רווחתו וכאביו האישיים, כמעט בהכרח מביאה לניתוק מהלאום, מהכלל ומהמוסר. לשיטת מחוללי ההסכם, הרווחה הכלכלית היא העיקר ולשם כך יש לוותר על כל שיקול אחר, כמו חבלי מולדת ומשמעויותיהם, וכמו מורשתנו.
לוחמים רבים ששירתו ביהודה ושומרון שמעו שהמניע לפיגוע של מחבל נבע בגלל ש"חברה שלו עזבה אותו" ולכן יצא לבצע פיגוע.
לשיטתם, אם לא יכאב לו – הוא לא יפגע. במציאות, שורשי הג'יהאד עמוקים קצת יותר מאשר המשקל החלול של חופן דולרים.
זוהי מחשבה הרואה באדם יצור כלכלי וחומרי בלבד, ולא כזה המונע מתפיסות עולם, מִדַת ומעולם ערכי, המניעים אותו.
ה.
תפיסת 'שיח הכאב' לא מסתפקת בהיעדרה של האמת והחלפתה בעולם רגשות הפכפך. 'שיח הכאב', הטוען לרגישות, הופך במהירות לאלים ודורסני.
לחצים אדירים מופעלים על הציבור להוכיח שהוא מזדהה עם הכאב של האחר על פי שיטה ודרך ספציפיים מאוד.
לא מספיק שתמסור את נפשך במלחמה בהתגייסות מופלאה; אתה חייב, תחת איומי אקדח סמוי, להוכיח שאתה מזדהה עם הכאב על ידי אימוץ סממנים חיצוניים מוכתבים – התייצבות ב"כיכר החטופים" וענידת סמל הכניעה הצהוב.
מדובר באותו עיקרון, לפיו ההזדהות הרגשית מחייבת וויתור ערכי.
המעבר מדיון מבוסס-כאב להבעת עמדה מבוררת, מכובדת ומנומקת – הוא צו השעה
ו.
'שיח הכאב' בא לידי ביטוי גם בתרבות ובתקשורת. מגיש 'חדשות 12' ערד ניר תמצת את הכאב האוניברסלי והשווה את שני הצדדים במילים: "אמא היא אמא היא אמא". 'טקס הזיכרון המשותף' בו זוכרים את חללינו יחד עם הרוגי האויב מבוסס על תפיסת העולם הזו:
"היוזמה המשותפת נועדה להעביר מסר ברור לשני העמים ולהבהיר כי כאב השכול והמלחמה פוגעים ומשפיעים על חייהם של שני הצדדים…יום הזיכרון המשותף מתקיים בכל שנה במקביל ליום הזיכרון הישראלי, כאשר הבחירה במועד זה מבקשת לזכור ולהכיר בכאבם של שני הצדדים בסכסוך…".
ז.
יש ממי ללמוד. יהושע שני וצביקה מור, חברינו, אינם מצפים שיתקבלו דבריהם עקב היותם כואבים או חלשים.
הכאב הבלתי נתפס, שזר לא יבינו, כרוך ברגישות אמנם, אך הוא לא מחייב לגיטימציה ואימוץ תכתיבים לצעדים כלשהם.
הם מבקשים שלא יעשו להם הנחות – אלא יתווכחו עם טיעוניהם בענייניות.
זהו מודל ראוי להערצה.
המעבר מדיון מבוסס-כאב להבעת עמדה מבוררת, מכובדת ומנומקת – הוא צו השעה.