א. 16 באוקטובר 1973
עם סיום שלב בלימת הכוחות המצריים, אוגדה 162 בפיקודו של האלוף ברן (אברהם אדן) חוצה את תעלת סואץ ומצטרפת לאוגדת שרון, אוגדה 146, בצידה המערבי של התעלה.
הוריהם של 232 חיילי צה"ל החטופים בידי המצרים התכנסו לישיבה דחופה בבית סוקולוב ברחוב קפלן בתל אביב. על הפרק: חשיבה משותפת על השבת החטופים הנמצאים במצרים.
עיתונאים בכירים מישראל ומחו"ל הגיעו לסקר את מסיבת העיתונאים של משפחות החטופים.
ליד השולחן ומול המצלמות ישבו נציגים של המשפחות וקראו לממשלת ישראל ולעומדת בראשה, הגב' גולדה מאיר, לעצור באופן מיידי את התקפת הנגד ולהיכנס מייד למו"מ עם המצרים על שחרור החטופים.
הישיבה הזו כמובן לא התקיימה מעולם.
בישראל של 1973 אי אפשר היה לצאת נגד הממשלה בזמן מלחמה, ואי אפשר היה לשים את האינטרס הפרטי במקום הלאומי ולתמרן בכחש את עם ישראל ברעיון שהצלת הפרט היא בעצם ניצחון הכלל.
חמאס לא דורש כופר ובצע כסף. חמאס דורש להשמיד את מדינת ישראל, להפחיד את אזרחיה ולייאש אותם מאחיזתם בארץ
ב. נחזור אלינו בימים אלה:
לעניות דעתי, מעולם לא היו לנו חטופים בעזה. היו ועדיין יש לנו שבויים, שבויי מלחמה.
גם אברה מנגיסטו והישאם אסייד שב"ה חזרו הביתה, נשבו כחלק מהמלחמה של ארגוני הטרור במדינת ישראל.
תשאלו: אבל הם לא היו חיילים? וגם רובם המוחלט של הנלקחים לעזה בשמיני עצרת היו אזרחים, חלקם נלקחו בפיז'אמות ממיטותיהם?
על כך נשיב בשאלה: מי אמר שאזרחים לא יכולים להיות שבויים?
בכל המקרים בתנ"ך השבויים היו אזרחים: לוט, דינה, השפחה הכנענית במלחמת הכנעני מלך ערד, נשות וילדי העיר צקלג, ועוד.
ג. למה חשוב להתעכב על הסמנטיקה הזו, ומה ההבדל בין חטוף לשבוי?
במלחמה יש שבויים. לא חטופים. הביטוי 'חטופים' שייך בהקשר של קרטל סמים וארגוני פשע הדורשים כופר.
חמאס לא דורש כופר ובצע כסף. חמאס דורש להשמיד את מדינת ישראל, להפחיד את אזרחיה ולייאש אותם מאחיזתם בארץ.
חמאס לקח שבויים כדי לתקוף את האומה, לא את הפרטים השבויים.
בדיוק כמו במציאות שבה מחבל דוקר מישהו בידו חס וחלילה – מי שנמצא בסכנת חיים הוא הנדקר ולא רק ידו.
כך, כשתודעת הכלל בנויה היטב בעם, כל פגיעה בפרט נתפסת כפגיעה בגוף כולו, ומערכת החיסון הלאומית מגיבה במלחמה להשמדת האיום.
כך גם תינצל היד.
הערך היחיד שהיה והווה הוא הניצחון! והוא גם זה שהשיב וישיב את השבויים. אלו שישנם כעת ואלו שיהיו חלילה בעתיד.
חמאס הוא אויב שנלחם בנו, ואם לקח אנשים מאנשינו הרי שיש בידו שבויים ולא חטופים.
כאשר מקפידים לכנות את יקירינו השבויים במונח 'חטופים' – מה בעצם עושים?
בשלב הראשון מנתקים אותם מהמלחמה וממטרתה הראשית – הניצחון.
בשלב השני מעלים אותם לקדמת הבמה ומציגים אותם כמטרה הראשונה והבלעדית.
כאילו המלחמה היא בשביל החטופים. קודם כל החטופים.
אך אם המלחמה היא עבור החטופים, יש לעשות חשבון דמים קר ומתבקש: האם היה עולה על הדעת לאשר את מבצע אנטבה אילו הייתה הערכה ששליש מבני הערובה והחיילים ייהרגו בחילוץ? – סביר להניח שלא.
וכך אם המלחמה היא עבור חטופים, יש לשאול כמה חיילים נקריב עבורם.
ד. כאשר יש שבויי מלחמה, לא עוסקים בהשבתם לפני הניצחון
הניצחון – השמדת האויב או הכנעתו, הם המביאים לשחרור השבויים. ולכן יש צורך והכרח במלחמה מהירה ומכאיבה לאויב.
המלחמה הזו, נגד מדינת הטרור העזתית, כמו קודמותיה מול מדינות אויב אחרות – איננה עבור השבויים.
הערך היחיד שהיה והווה הוא הניצחון! והוא גם זה שהשיב וישיב את השבויים. אלו שישנם כעת ואלו שיהיו חלילה בעתיד.
המלחמה שלנו בעזה מצטרפת לאירועים הלאומיים והתרבותיים בארץ, המשיבים לאט לאט את הריבונות לעם. איננו אוסף של יחידים ואיננו נלחמים על הצלת היחידים – אלא על ריבונות העם, על הלאום והדגל שלנו.
ובישועת הכלל ייוושע גם הפרט.