שמי קובי, אביו של יונתן סמרנו, שנורה ונחטף בידי ׳עובד סוציאלי׳ של אונר״א באירועי השבעה באוקטובר 2023 – ועדיין חטוף.
לפני השבעה באוקטובר הייתי אדם רגיל. קמתי בבוקר, שתיתי את הקפה שלי, הלכתי לעבודה, אולי גלשתי קצת באתרי חדשות. אם הייתה כותרת שמעניינת אותי – קראתי. אם לא – המשכתי הלאה.
לא הייתה לי שום זיקה לעולם הפוליטי, הדיפלומטי או התקשורתי. הייתי אזרח מן השורה.
מאז אותו יום, חיי התהפכו. הפכתי להיות לוחם יום-יומי למען החזרת הבן שלי, ללא שהתכוונתי.
ב־28 במאי הוזמנתי, יחד עם עוד 12 משפחות חטופים, לפגישה דחופה עם ראש הממשלה.
הפגישה נקבעה מהיום למחר – כולנו ביטלנו הכול, נסענו מכל רחבי הארץ. כל פגישה כזו היא הזדמנות נדירה – ואנחנו דורשים פגישות כאלה כל הזמן.
אבל ברגעים הראשונים של הפגישה נחשף ניסיון להחדיר מכשיר הקלטה ללשכת ראש הממשלה – ביוזמה של עיתונאית, דרך בן משפחה.
זה היה הרגע שבו האמון נשבר.
הפגישה עצמה הייתה אחת הגרועות שחווינו. כמעט לא ניתנה לנו תשובה מספקת, לא קיבלנו מידע. רמת האמון של ראש הממשלה ושל גורמי הביטחון כלפינו צנחה – ובצדק מבחינתם. המעשה הזה פגע בכל המשפחות – ובעיקר במאבק.
הוא גם פגע, אולי באופן ישיר, בסיכוי שלי לדעת את גורל בני – ואת גורלם של עוד 57 החטופים שנותרו שם.
אני לא כועס על אותו בן משפחה. הכאב שלנו הוא תהום שאי אפשר להסביר. אבל עיתונאית? ממנה אני ציפיתי, אולי בטעות, לאחריות ולשיקול דעת. לא להעמיד ׳לייקים׳ וכותרות מעל ביטחון המדינה ומעל חיי אדם.
מה שקרה פה לא היה רק חציית קו-אדום מוסרי.
זו עלולה הייתה להיות עבירה ביטחונית של ממש. במדינות אחרות זה כבר היה בטיפול של השב"כ.
אחרי שיצאנו מהחדר נכנסה לשם כל צמרת הביטחון של מדינת ישראל. ולפנינו – סגן שר והמפכ”ל. אם המכשיר הזה היה ממשיך לפעול, הוא היה מסכן חיי אדם.
גם מצד התחושות הקשות של המשפחות – שיחות כאלה עם ראש ממשלה, מול עיניים שלטוניות, הן לעיתים המקום שבו 'מותר' לנו לדבר בכאב, לבכות, לחשוף את הפצעים. זה לא חומר לרכילות עיתונאית זולה!
לתקשורת יש תפקיד מכריע בדמוקרטיה. היא צריכה לחשוף, לבקר, להזכיר את מי ומה שהחברה שוכחת. אבל יש קו אדום – והוא נחצה
כשיצאתי מהפגישה ההיא הרגשתי שפספסתי יום שלם של עשייה.
גם מהפגישה ההיא, שנערכה הרבה לפני עסקת ה־33, הודלף מידע מסולף. כשזה קרה, בחרתי להתקשר לאותה עיתונאית ולהבהיר לה באופן ישיר: הדברים שפורסמו עלולים לסכן את המאבק כולו.
ניסיתי להסביר לה עד כמה חשובה הבמה שהיא נותנת כשהיא אותנטית וללא התערבות, ועד כמה האחריות העיתונאית שלה יכולה להשפיע – לחיוב או לשלילה.
אבל כשהאירוע חזר על עצמו בפגישה בלשכת ראש הממשלה – לא יכולתי לשתוק יותר. בפעם השנייה – כבר לא הרמתי טלפון. בחרתי להוציא הודעת גינוי פומבית. כי יש גבול.
לתקשורת יש תפקיד מכריע בדמוקרטיה. היא צריכה לחשוף, לבקר, להזכיר את מי ומה שהחברה שוכחת. אבל יש קו אדום – והוא נחצה.
אסור לך לאבד את המצפן – גם לא בשם "חשיפה". במיוחד לא כשזו עלולה לעלות בחיי אדם.
אני מודה לכל עיתונאי שנתן במה לכאב משפחות החטופים, לא משנה באיזה סגנון וכיוון. זה חשוב. אבל אני מפציר בכם – תנו ביטוי אותנטי לכל קול הקשור למאבק, אך אל תהיו מכשול בפניו. אל תתנו לכאב שלנו להפוך לכלי בידי ציניות עיתונאית.
בתקווה ובתפילות לבשורות טובות לעם ישראל.
חג שמח.