צריכת תקשורת בצורה ביקורתית היא דבר מאוד נדרש בדורנו.
המידע שוטף אותנו מכל כיוון ואנחנו מרגישים צורך להתעדכן כל הזמן, ולכן חשוב לאמץ מס' כללים.
א. ראשית, יש לציין שאין דבר כזה, אדם ש"לא צורך תקשורת". גם מי שמספר לעצמו שהוא לא צופה בתקשורת, היא בסופו של דבר מגיעה אליו – בעבודה, במשפחה, מחברים ומשכנים. יש כאן מישהו שלא ידע על עסקת החטופים, למשל? גם מי ש"לא צורך תקשורת" ידע.
ההתנזרות-כביכול מצריכת תקשורת לא באמת נותנת מענה לרצון להשאר תמים ו'נקי מאג'נדות'.
ב. חשוב לדעת שאין דבר כזה "תקשורת אובייקטיבית" ואין "עיתונאי אובייקטיבי"; לכל עיתונאי יש אג'נדה ותפיסת עולם שהוא רוצה לקדם, ועל פי תפיסת העולם הזו הוא ממסגר את השיח ומפרש את המציאות. אין באמת "ידיעה חדשותית אובייקטיבית".
הכותרת, התמונה והמרואיינים – הכל יהיה על פי האג'נדה של הכתב. אנחנו חיים בעולם של אג'נדות ולכן כדאי להשתחרר מהתפיסה הילדותית לפיה יש עיתונאים שמדווחים באופן נקי ונטול אג'נדות. אין כתבים כאלו.
יש גם אנשים שצורכים עיתון שמנוגד לתפיסת עולמם כדי "לפתח חשיבה ביקורתית", לכן הם עושים מנוי לעיתוני השמאל; כך הם חשים שהם "אובייקטיביים'". בסופו של דבר, הניסיון מראה שהם מאמצים את תפיסת העולם של אותו עיתון. וכבר כתבתי, שמי שרוצה להיות "איפכא מסתברא" – שיגיד את המובן מאליו ויעסוק בערכים לאומיים ויהודיים, כי זה חידוש גדול בתרבות הפוסטמודרנית.
סינוואר הרשע למד את הפסיכולוגיה של האזרחים, ובעיקר ידע שיש לנו תקשורת שתשתף פעולה ושתעשה הכל, כולל הכל, כדי להחזיר את החטופים במחירים מצמררים
ג. הכלל הזה חל בכל העולם, אך בישראל המצב חמור יותר מבחינת התקשורת. למרות שאנחנו נמצאים במדינה מערבית-דמוקרטית – רוב מוחלט של גופי התקשורת במדינה משרת אג'נדה שמאלנית, כולל 'תאגיד השידור הציבורי' וגלי צה"ל, הערוצים שהציבור משלם עליהם מכספי המיסים ושאמורים לייצג את כלל האזרחים.
העובדה שכמעט אף עיתונאי לא טרח לתת מידע לציבור על הרוצחים המשוחררים, זוהי הפקרות שאין כדוגמתה ופשע מוסרי ותקשורתי.
זה בדיוק מה שהיה בשחרור החטוף/ השבוי (אגב, מי מחליט על מיסגור הביטוי הזה?) גלעד שליט.
תקשורת שלמה הדהדה קמפיין: "להחזיר את הילד של כולנו". מה המחיר? למי אכפת, העיקר שגלעד יחזור כבר בשלום.
למי ששכח, בעסקת שליט שוחרר מתכנן הטבח של שמחת תורה, הארכי-מחבל יחיא סינוואר, שאחראי על רציחתם האכזרית וחטיפתם של מאות יהודים. הוא יצר לוחמה פסיכולוגית שעשתה כאן כאוס במדינה. אחרי שראה את המחיר שמדינת ישראל הייתה מוכנה לשלם בעקבות תקשורת חסרת אחריות על חטוף אחד, הוא הבין שמה שהוא צריך לעשות כדי להביס את המדינה זה לחטוף כמה שיותר אזרחים, עם כמה שיותר סרטונים שלהם בשבי קוראים לעזרה, תוך הדהוד תקשורתי ומחאות של אזרחים בכיכרות.
סינוואר הרשע למד את הפסיכולוגיה של האזרחים, ובעיקר ידע שיש לנו תקשורת שתשתף פעולה ושתעשה הכל, כולל הכל, כדי להחזיר את החטופים במחירים מצמררים.
בנוסף, הוא ידע שהתקשורת שלנו מאוד הרמטית ושיש לה חשיבה קולקטיבית. מי שיעז להביע דעה נגד העסקה יהיה מנודה ומוחרם, כבר לא יהיה שייך לברנז'ה וינתקו אותו מקבוצת ההתייחסות של האליטה. אף אחד לא יעשה לכתבות שלו פולואפ. אבל אם הוא יעודד את העסקה – יפגרנו לו, יחמיאו, ויזמינו אותו לכנסי יוקרה. חלומו של כל עיתונאי. כך נוצרה דעה אחידה כמעט ללא מתנגדים. ואם קם מתנגד, מפלגת התקשורת דאגה ליירט אותו ולייצר לו דה לגיטימציה.
שימו לב מי חתום על המאמר:
ד. שאלתם את עצמכם איך הטנקיסט גלעד שליט לפתע הפך ל"ילד של כולנו", ואילו הלוחם אלאור אזריה לא היה "הילד של כולנו"? גם באירוע אלאור אזריה התחולל קמפיין תקשורתי נגד חיסול מחבלים. אלאור אולי היה צריך לקבל עונש של ריתוק צבאי, אבל מערכות המשפט והתקשורת השתמשו בו כסמל כדי להרתיע לוחמים, ולקדם תפיסת מוסר שתתאים למדיניותן.
אגב, את המחבל שאלאור חיסל לא ישחררו באף עסקה מופקרת. תחשבו מדוע.
שאלה נוספת: מדוע, ביציאה מלבנון, קמה תנועת 'ארבע אמהות' בהדהוד תקשורתי אגרסיבי, ואילו בחיסול החמאס והניצחון המוחלט לא קודם קמפיין תקשורתי דומה?
וכי הלוחמים בעזה ובלבנון, שמסכנים את חייהם, הם לא "הילדים של כולנו"?
בגלל רגישות האירוע שאנחנו נמצאים בו, אשאיר את ניתוח דפי המסרים התקשורתיים בעסקה הזו לפעם אחרת.
מצד אחד הם קידמו את העסקה הזו, ועכשיו, כדי לנקות את ידיהם המגואלות בדם הנרצחים העתידיים, חלילה, בגלל העסקה – הם מיד דאגו לדווח (בצורה אובייקטיבית כמובן) על הנזק שייגרם. זוהי רשעות בסדר גודל חדש
ה. בשונה משחרור גלעד שליט, האירוע כאן מבחינה תקשורתית היה חמור יותר. לא רק בגלל שגרם לעסקה מופקרת יותר, אלא משום שאותם עיתונאים וערוצי תקשורת, שקידמו את הסיסמה "עסקה בכל מחיר", החליטו לספר לציבור – רק אז, מיד לאחר שהעסקה נחתמה – איזה רוצחים הולכים להשתחרר ומה הנזק שהם הולכים לגרום.
כל זאת תחת האשמת ראש הממשלה וחברי הממשלה, כמובן.
כלומר, מצד אחד הם קידמו את העסקה הזו, ועכשיו, כדי לנקות את ידיהם המגואלות בדם הנרצחים העתידיים, חלילה, בגלל העסקה – הם מיד דאגו לדווח (בצורה אובייקטיבית כמובן) על הנזק שייגרם. זוהי רשעות בסדר גודל חדש. הם יעשו הכל כדי להפיל את הממשלה (מתוך אג'נדה אוביקטיבית כמובן) וכל האמצעים כשרים.
ו. שום הפקת לקחים מקמפיין שחרור שליט תמורת סינוואר לא בוצעה. אם כבר, היה שימור לקחים – מפלגת התקשורת הבינה את הכוח שיש לה בידיים ואת המניפולציות שהם יכולים להפעיל על הציבור. אף עיתונאי לא התנצל אחרי הטבח על חלקו באירוע ולא לקח אחריות. רובם לקחו חלק פעיל גם בעסקה הנוכחית. וכמובן שלא יקחו שום אחריות על הטבח הבא, חלילה. הם הרי רק היו "אובייקטיביים".
ז. לצערנו, אין (כמעט) עיתונות בישראל. מדובר במפלגה פוליטית עם כוח והשפעה מאוד גדולים, ומצד שני אין דבר כזה "לא לצרוך תקשורת", כי בסוף בכל מקרה אנחנו נחשפים אליה. לכן מומלץ לצרוך תקשורת בעיקר דרך הרשתות החברתיות. אפשר למשל לעשות זאת דרך טוויטר (X), שם אתם יכולים לעקוב אחרי העיתונאים שמתאימים לאג'נדה שלכם ומשקפים את עולם הערכים שלכם. כך תיחשפו לכותבים ולתגובות של פעילים מוכרים, שמפתחים חשיבה ביקורתית.
הקשיבו לתפיסת העולם של הכתבים שאתם מאזינים להם, בדקו – האם היא תואמת את עולם הערכים שלכם, וכך תוכלו לצרוך מידע בצורה חופשית, מתוך חירות אמיתית, בלי הנדסת תודעה ובלי לקחת חלק בקמפיינים בעל כורחכם.
עיתונאים מאוד (לא) אובייקטיביים:
אילנה דיין מסבירה למה דווקא גלעד שליט היה ״הילד של כולנו״: