כתושב יפו וכבעל תפקיד בנושאי ביטחון, עסקתי לא מעט במה שקורה ביפו בשנים האחרונות.
בשבועות האחרונים קרו ביפו הרבה דברים. על פניו, נראה שהתמונה מובנת: היו כמה תקריות אלימות. היו הפגנות. מצב הביטחון קצת התערער. המשטרה צריכה לטפל. סוף סיפור.
אבל העניין הוא הרבה יותר עמוק. הסיפור שאני הולך לספר פה הוא אישי, מתוך מה שעברתי בשבועות האחרונים. אך כדרכנו, הוא כולו סיפור של תודעה.
א. מתחת למסגרת החיצונית של העובדות מתרחש מאבק תודעתי חשוב מאוד – המאבק על מה שנקרא ה'נרטיב', ה'סיפור'. המאבקים הגדולים בכל תחום אינם על העובדות, אלא על הסיפור שאנו רוקמים כדי לפרש אותן.
הסיפור נותן את הערך, ומשליך על כל הפעולות. כשהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה הוא שקרי, כל המעשים עקומים. המאבק לספר את הסיפור הנכון הוא המאבק על התודעה, והוא זה שיקבע את המעשים.
אז הנה לפניכם תמצית המאבק על הסיפור שאני עסוק בו כתושב יפו בשבועות האחרונים. ומסתבר שזוהי תמצית המאבק על הסיפור הציוני כולו.
הצהרה ערכית ברבים איננה רק קביעה ערכית עקרונית. היא נכנסת לסיפור המציאות
ב. אחרי התקרית שהיתה לפני כמה שבועות, כאשר אישה ערבייה טענה שנערים יהודים ריססו אותה בגז פלפל (סיפור שסדר העניינים בו עדיין מתברר), תקרית שלאחריה הותקפו כמה תלמידי ישיבה על ידי מוסלמים, קיבלתי הודעה מפרופסור מן המניין שגר ביפו. הוא ביקש שנצא בהצהרה משותפת נגד אלימות משני הצדדים. סירבתי. הוא לחץ. המשכתי לסרב. הוא כעס, השתלח, העליב ורטן. המשכתי לסרב.
על פניו, מדוע? הרי ברור שאני מתנגד לאלימות כלפי כל אדם עובר אורח באשר הוא. אף אחד לא יחשוב אחרת.
הסיבה היא, כי הצהרה ערכית ברבים איננה רק קביעה ערכית עקרונית. היא נכנסת לסיפור המציאות. כשמצהירים הצהרה פומבית נגד אלימות משני הצדדים, באותה נשימה ממש מודים שאכן יש בעיית אלימות משני הצדדים. ההצהרה היא על מציאות סימטרית, שלפיה אין תוקפים ומותקפים. יש 'קיצוניים משני הצדדים'.
תארו לכם שבברלין 1938 רוויית האנטישמיות היתה תקרית של התנכלות מצד נער יהודי לנער גרמני. כמה מגוחך ומרושע היה לצאת אז בהצהרה נגד 'האלימות משני הצדדים'. אומנם אנחנו לא בברלין 1938, אך אנו במציאות שבה תנועה אסלאמית גדולה (ובמובנים רבים – היורשת של התנועה הנאצית) פועלת כהמשך ישיר למעשי החמאס. השנאה אותה שנאה. הכוונה אותה כוונה. בנגב, בגליל, בערים המעורבות – האמצעים קיימים, הכוונה קיימת, והיא גם נאמרת השכם והערב.
כולנו שמענו את הקריאות מפי האימאמים בהפגנה באותה שבת: 'כלבים יהודים החוצה', 'בדם ורוח נפדה את יפו'. את ההתקפות התחלנו לקבל כבר באותה שבת – כחמש תקיפות בגז מדמיע, ניסיון דריסה והשלכת אלה. שבוע אחר כך, יהודי חובש כיפה כבן 70 רוסס ברחוב בגז פלפל על ידי נער מוסלמי. כל אלה לא זכו לתהודה ראויה ולטיפול ראוי במדינה יהודית. וביום חמישי האחרון – תקיפה ברוטלית נגד רב מהישיבה ומהקהילה.
המודעות של מערכת אכיפת החוק קטנה מדי. בית המשפט והפרקליטות מספרים לעצמם סיפור אחר, סיפור בלי יהודים ומוסלמים. וכשזו המדיניות של בית המשפט והפרקליטות, זה לא יכול שלא לזלוג למשטרה.
השמאל, יחד עם חלק גדול ממערכת אכיפת החוק, אינם מסוגלים לקלוט סכנה רצחנית של מיעוט מוסלמי במדינה ריבונית יהודית. אבל אנחנו שומעים, ושומעים היטב. וזהו הסיפור. מאות יהודים תושבי יפו ומקומות נוספים חווים את הסיפור הזה על בשרם במשך שנים.
אותו פרופסור ניסה למשוך אותי לסיפור שלו, סיפור סימטרי של קיצוניים משני הצדדים. לשקרים לא אצטרף, גם כשהם עטופים בצלופן ערכי מוסכם. במקרה הזה, הסיפור הסימטרי הוא גם סכנה קיומית.
ג. החל מערב התקיפה של הרב, ביום חמישי האחרון, מצאתי את עצמי בהמשך הקרב על ה'סיפור'. זה שנים רבות שמערכות המדינה מדחיקות אירועי תקיפה לאומניים-אנטישמיים כלפי יהודים. מערכת אכיפת החוק, בראשות מערכת המשפט, מספרת סיפור, שההתקפות על רקע מוצא הן בעיקר מצד הרוב כלפי המיעוט, היהודים כלפי הערבים. כתבי האישום אחרי 'שומר החומות' מעידים על כך. ההיסטוריה הארוכה של תקיפות לאומניות-אנטישמיות בערים מעורבות המקבלות את החותמת המשפטית של 'לא לאומני' מעידה על בעיה נוספת.
ואכן, גם כאן, התוקף טרם נתפס וכבר התחילו להישמע הקולות מתוך המערכת שמא מדובר ב'תשוש נפש', שמשום מה מסתובב ותוקף יהודים, או שאולי מדובר בתקיפה על רקע אחר – רק לא לראות אותה כהמשך של שרשרת ההסתה המוסלמית.
הגדיל לעשות בכיר בעיריית תל אביב, שהציע לרב המותקף 'להבין' את ההתקפה 'בהקשר הנכון' שלה: "תאר לך שמאות עזתים יבואו לגור בבני ברק". זו האנלוגיה שהוא מצא כדי לספר לעצמו את הסיפור של התקיפה. התקיפה לדידו היא רק תגובת נגד לאלימות של היהודים שהעזו לבוא לגור ביפו. נשמע מוכר. כן, ככה דיברו ומדברים בעולם שונאי ישראל הגדולים ביותר על הטבח של החמאס.
המוכנות לספר סיפור שקרי כדי לזכות בחסות השמאל הליברלי היא הצעה מגונה, שעלתה לעם ישראל בדמים לא מעטים במאה השנים האחרונות
ד. ביום חמישי האחרון בערב, פעילי השמאל שבנו כאן במשך שלושה שבועות סיפור על אלימות של יהודים נגד נשים מוסלמיות הרגישו שלוקחים להם את הסיפור. פתאום יש סיפור מתחרה: תוקפים יהודים. הם ארגנו בזריזות כנס חירום. למחרת, אחת מהן התקשרה לנשות הקהילה היהודית, להזמין אותן 'להפגנה שלנו נגד אלימות באשר היא'. 'בואו נפגין ביחד נגד אלימות', היא הציעה. לרגע זה בלבל אותן.
זוהי דוגמה להצעה המגונה שתמיד נמצאת בחלל האוויר במקום כמו יפו: תוותרו על הסיפור שלכם על יהודים המותקפים על ידי מוסלמים; תוותרו בכלל על הסיפור של שליחות יהודית בעיר מעורבת; תמחקו לגמרי את המילה 'יהודים'. ובתמורה, אנחנו, פעילי שמאל, נאפשר לכם לקרוא יחד איתנו נגד אלימות כלפי אדם באשר הוא, בלי זהויות. היו אנשים מהקהילה שהתפתו לצורת החשיבה הזו. הם העלו סטטוסים הקוראים די לאלימות באשר היא. לא הזכירו את המילים 'יהודים' ו'ערבים'.
ושוב, ברור שאלימות סתם כלפי כל עובר אורח היא מגונה. אך המוכנות לספר סיפור שקרי כדי לזכות בחסות השמאל הליברלי היא הצעה מגונה, שעלתה לעם ישראל בדמים לא מעטים במאה השנים האחרונות.
צריך להיאבק על הסיפור. עם ישראל הקם לתחייה בארצו נתקל בהתנגדות מוסלמית רצחנית, גם מבית. זה סיפור דתי וסיפור לאומי, סיפור היסטורי וסיפור אקטואלי. זהו סיפור, שרק אם נספר אותו נכון והכי חד שאפשר, ונתמיד בו בלי זיופים, הפעולות שלנו יהיו נכונות ומועילות.
עוד היד נטויה. אנחנו ננצח.