"אנחנו הגשר המחבר בין חלקי החברה הישראלית", כך הצהירו בגאוות יחידה, השמורה רק לבני האלים היפים והאמיצים.
הם רק לא שמו לב לכך שהם תמיד מניחים את הגשר באותו מקום, מופנה למעבר חד סטרי ולאזור חיוג תרבותי צר.
הם נפגשו בחמימות עם נציגי ה'מפוחדים', שחשו שהמדינה שנרשמה על שמם בטאבו נחטפת מידיהם על ידי ה'בבונים' – והתקבלו בלבביות מרגשת.
אי אפשר היה לתאר את התחושות החמימות שחוו לאחר המפגשים הללו.
"הלוואי וכולם היו כמוכם", כך נהגו לומר להם החברים, אלה שהמדינה שייכת להם.
והם? הם התמוגגו, אוהו כמה שבעו נחת.
הם יזמו מפגשים נוצצים ויד נעלמה דאגה שלא יחסר דבר.
היו אמנם כאלה שהרגישו לעיתים שמשהו קצת מלאכותי וחורק בחיבור הזה, אבל הם הושתקו מיד, בהחלטיות שנשמרה אך ורק לרגעים כאלה
הם השתתפו בערבי שירה של 'ארץ ישראל הישנה והמדירה', ניסחו אמנות, הפגינו יחדיו וחשו כמתקני-עולם שאלמלא הם המדינה תיחרב, כמו שמזהירים ב'רבעון הרביעי'.
מפחיד.
"כל העולם כולו גשר צר מאוד". כך שרו תמיד, והוסיפו: "ואנחנו נרחיב את הגשר – אנחנו למעשה הגשר עצמו".
כזאת לחשו בהתרגשות ובעיניים נוצצות לאחר כל מפגש.
על הגשר המחבר הזה הם גדלו במשך שנים. חלומם הולך ומתגשם.
פתאום חשו שגם הם יכולים להתקבל לחבורת חסמב"ה, אם רק ימללו את המסרים 'הנכונים', ויסלדו מאלה שאינם דוברים את השפה ושמסרבים לקחת חלק בנטל – המסורתיים 'הימניים מידי' והחרדים האלה, אתם יודעים.
החיבור היה נפלא.
היו אמנם כאלה שהרגישו לעיתים שמשהו קצת מלאכותי וחורק בחיבור הזה, אבל הם הושתקו מיד, בהחלטיות שנשמרה אך ורק לרגעים כאלה.
"מתקנים פה את העולם – זכרו, אנחנו הגשר, הכל יסתדר כשנתאחד יחדיו". רק בלי החרדים, המסורתיים ואלה שרוצים בתיקון המערכת המשפטית, כמובן.
והם הצליחו.
הגשר הנפלא שלהם כל כך הצליח, שממשלת ישראל נפלה בזכות 'הצודקים המאחדים עם הגשר'.
כנס ההודיה על הנס התארגן תוך זמן קצר וביעילות מופלאה.
"סוף סוף נוכל לרפא יחדיו את החברה הישראלית", כך אמרו אנשי הגשר.
אולפני החדשות חגגו, שופטים קרצו כממתיקי סוד.
ארגוני חברה אזרחית חילקו מדליות זה לזה ושאבו עוד ועוד כספים מקרנות עלומות.
ואנשי הגשר ה'צודקים' התייצבו ובאו להמשיך את המהפכה.
"באנו לחבר, לגשר, להוביל!"
והכי גרוע – הם גילו שהם כבר לא 'גשר', אלא שטיח
אבל אז הם גילו משהו מוזר:
המיקרופונים עברו הלאה. המצלמות זזו למקום אחר והאמנות המנוסחות היטב עברו שיפוץ קל. משהו קצת השתנה ב'ווייב', כמו שאומרים.
והכי גרוע – הם גילו שהם כבר לא 'גשר', אלא שטיח.
אחד מהם לחש לחברו בצד:
"תגיד, לא תמכנו בהם? לא דרשנו "גיוס עכשיו" של החרדים כל הזמן הזה? לא התראיינו, לא כתבנו, לא נזהרנו שלא להיראות ימניים מדי?"
החבר ענה לו בקור רוח מצמרר ובמבט מושפל:
"לא היינו כאלה צודקים, כנראה. רק שימושיים".
מסתבר שכשהחיבוק מהיר מידי הגשר המחבר הוא פשוט שטיח – נוח, סופג, ובעיקר לא מפריע בדרך.