א.
השנה 1993, אני ילד מצפון תל אביב בחופש הגדול בין כיתה ו' לז'.
ראיתי באחד מעיתוני הנוער מודעה שמזמינה ילדים להשתתף כמגישים בתוכנית אקטואליה חדשה לילדים, ומכיוון שהייתי ילד שאוהב חדשות הלכתי לאודישן ולשמחתי התקבלתי.
התכנית – 'בננה בום', שודרה בערוץ 2 שהיה חדש אז, ולקחו בה חלק עוד ילדים שהפכו לדמויות מוכרות בעולם הבידור והתקשורת בישראל.
הבמאי – אדם שעד היום נמצא בקצה הקיצוני של השמאל בישראל – אהב את המראה שלי, כובע בייסבול לראשי, ואת הרצינות שלי, והחליט שיום הצילומים הראשון שלי יהיה משמעותי: נסיעה לעזה, רגע לפני שהיא נמסרת לערבים בהסכם "עזה ויריחו תחילה", ונסיעה לגוש קטיף, לבדוק מה יש לשכנים של העזתים לומר בנושא.
את הכתבה אני מסיים על גג בעזה ומפריח ממנו יונה לבנה
ב.
בבוקר שמשי של ספטמבר נסעתי לעזה, טיילנו בעיר, אכלתי כדורי בצק מטוגנים בשוק של עזה וראיתי ילדי בית ספר יסודי עומדים בחבורה קולנית מולי ומול המצלמה ושרים את "ההמנון הפלסטיני" – בילאדי בילאדי ("מולדתי").
אחרי צילומי האווירה הגעתי לפגוש את המרואיין הראשון: מוחמד, ילד בן 6 שנפצע בבטנו מירי של צה"ל. אני, ילד טוב שיכון בבלי, יושב מול מוחמד ואבא שלו בבית פרטי בעזה, ואבא שלו תוקף אותי בכל הכוח מול המצלמה – "מה הילד הזה ראה בחיים שלו שפצעתם אותו ככה? מה הוא עשה כבר, ילד קטן כזה? מה הוא אשם?"
ואז, הבמאי אמר לי לבקש מול המצלמה מהילד לסלוח לנו. "מוחמד, אתה חושב שתוכל לסלוח לנו פעם?", שאלתי בביישנות.
הילד ענה בערבית ואבא שלו תרגם: "כן, הוא סולח לכם, הוא מבטיח לא לזרוק יותר אבנים, אבל אתם צריכים להבטיח שלא תירו יותר בילדים".
ג.
משם המשכנו למרואיין השני, נידאל, ילד בן 13 על כיסא גלגלים.
דחפתי את הכיסא שלו כשברקע חוף הים המרהיב של עזה ובעריכה הוסיפו את השיר "זה הקיץ האחרון שלי איתכם". גם כאן, אני שואל את נידאל – שנפצע בעת הפרת סדר מול כוחות צה"ל – "נידאל, אתה חושב שתוכל לסלוח לנו אי פעם?" תשובתו – "כן". את הכתבה אני מסיים על גג בעזה ומפריח ממנו יונה לבנה.
קיטש אוסלו במיטבו.
ד.
מעזה נסענו לצלם בנווה דקלים בגוש קטיף. הקריינית אמרה בפתיח לכתבה שלי על גוש קטיף: "ישנם אנשים שעבורם השלום הוא סיוט אפל. ארז רומס נסע לגוש קטיף לפגוש אותם". ואכן פגשתי שם בנווה דקלים את לִיה ויואב, שני צעירים מהיישוב.
מהכתבה הזו, כל מה שהשאירו היה צילום הזוי מהפגנה של הימין וברקע השיר "עוד אבינו חי" וחלקי שמע שבהן לִיה אומרת שהיא ממש "שונאת את הערבים", ועונה "כן" לשאלה שלי אם היא רוצה טרנספר, ויואב אומר "אי אפשר לסמוך על הערבים, אתה לא יודע למי יהיה סכין ביד".
על השאלה שלי "האם תרצו לגדל את הילדים שלכם כאן בגוש", שניהם עונים "כן" מהדהד.
את הכתבה על גוש קטיף ביקש הבמאי שאסיים בטון מבודח המשדר מודעות עצמית, ולומר כך: "ליה ויואב אולי רוצים להישאר כאן, אבל אני לוקח את עצמי כבר עכשיו וחוזר לתל אביב". עולה לרכב ההסעות ומתרחק.
ה.
הסיפור האישי הקטן הזה הוא סיפור לאומי גדול בהרבה, על תנועת המלקחיים שבה לפת אותנו השמאל הישראלי בכל השנים האלה: הכשרה עיוורת של האויב הערבי והשחרה נבזית של אלה שהיו שם כדי לשמור עלינו.
ו.
שנה אחרי הביקור שלי בעזה עשיתי כתבת 'פולו-אפ' עם שני עיתונאים עזתים, הפעם בתל אביב.
לקחו אותנו לעשות סיבובים בכיכר המדינה, ושם העיתונאים תוקפים אותי: "אנחנו רואים את הגינות היפות שלכם, את הילדים שהולכים עם ההורים לבית ספר, ואנחנו רוצים שגם בעזה יהיה ככה. שאלת פעם את אבא שלך למה זה לא ככה אצלנו בעזה?", ואני, עדיין ילד מבויש, מנומס ותמים, עונה: "אולי כי אין תקציב?", והם נקרעים מצחוק.
זה באמת מצחיק. כל כך מצחיק שזה עצוב.
לזהות רוע כשהוא מכוער, אלים ופניו נוטפות דם, זה לא קשה. אבל כשהוא עטוף בנייר צלופן, מחוייך ומשדר אהבה ואחווה – הרבה יותר מורכב לזהות
ז.
לקח לי עוד עשור לפחות להתפכח מאובססיית השלום שבה גדלתי ולהבין שהסיבה שבעזה אין גינות יפות או ילדים שהולכים בשלווה לבית הספר זה כי כל מה שהאנשים האלה רוצים זה לרצוח יהודים ולהרוס את כל מה שבנינו כאן. העובדה שלימים חזרתי בתשובה והתחתנתי עם מגורשת גוש קטיף נותנת עוד נופך אירוני לביקור ההוא שלי שם.
ח.
השמאל יודע טוב מאוד את מה שאנחנו חייבים להמשיך וליישם בכל הכוח – הכל מתחיל בתודעה. אסור לנו לתת לאויבים שלנו ללמד אותנו את זה שוב ושוב על בשרנו.
ט.
בשנים האחרונות ישנה מודעות הולכת וגוברת לתודעה מפוכחת ובוגרת. מיזם 'סוללים דרך' יעיד על כך.
כמי שבא מהשמאל ומעולם התקשורת אני חש חובה להעלות למודעות את המניפולציות הרגשיות והציניות בהם משתמשים נגדנו מבית ומחוץ. אין גבול לרמיה ולשקר.
כגון מיזמי אחדות שנועדו לגנוב את ליבכם, למשל: ׳אין יותר קפלניסטים ואין יותר ביביסטים׳.
רק דמיינו את ערפאת מקבל פרס נובל לשלום והסיקו מכך מסקנות פשוטות על הנדסת תודעה אגרסיבית.
לזהות רוע כשהוא מכוער, אלים ופניו נוטפות דם, זה לא קשה. אבל כשהוא עטוף בנייר צלופן, מחוייך ומשדר אהבה ואחווה – הרבה יותר מורכב לזהות.
גם במלחמה הזו ננצח בע"ה.