א. קשה להפריז בחשיבותה של התודעה. הכל תלוי בתודעה, על אף שהיא נעלמת מן העין.
רק לפני פחות משנתיים ראינו כיצד תודעת "האויב לא מפחיד, הוא רק זקוק לרחמים" אפשרה לאויב הזה גישה כמעט חופשית לערי ישראל וליישובים ועלתה בדמים מרובים.
ב. גם המלחמה מוּנעת מתודעה.
התודעה הקיצונית ביותר, אולי, היא זו הרואה את עצם המלחמה כדבר רע, ולא משנה מה הסיבה להתרחשותה. על פי שיטה זו, עצם העימות בין ישויות הוא שלילי, ויש לעצור אותו באופן מיידי. רוח זו באה לידי ביטוי בין השאר בשלטים שתוכנם עוסק בעצירת המלחמה, או בהחזרת החטופים יחד עם הפסקת הלחימה ברצועה. ומי שאינו פועל להפסקת הלחימה – שונא את החטופים! טירוף.
במלחמה אדם צריך להיות מוכן להקריב את חייו עבור האומה. ההקרבה היא לא רק של הלוחמים, אלא של כל המעגל הלאומי הרחב
ג. בארגון "משמר החינוך הממלכתי" (מיסודם של גבעת חביבה וקרן ברל כצנלסון, שעל שמו אגב נקרא קיבוץ בארי), הכינו מסמך שכותרתו "איך לדבר עם הילדים על המלחמה ולהישאר בני אדם?".
במסמך זה, מושגי הלאומיות או צדקת הדרך נעדרים כמעט לחלוטין, ומה שיש בו הוא ריכוך של שנאת האויב.
דוגמאות: "נסביר שגם באיראן וגם בעזה יש אנשים בעלי אמונות שונות. יש גם אנשים שממש סובלים מהמצב ומתנגדים למנהיגות שלהם… נספר ונחשוף את הילדים לבחירות מיטיבות של אנשים מהצדדים השונים, שבוחרים להציל, לעזור ולתרום לאנשים אחרים, רק כי הם א.נשים. לילדים קל להיות אמפתיים כלפי ילדים אחרים. נחפש קווי דמיון בין ילדים. נוכל לשאול "איך לדעתך מרגיש ילד בן גילך שגר עכשיו בטהראן/עזה?", "ממה הוא הכי מפחד לדעתך?", "מה הוא חושב על ילדים ישראלים?".
נסביר על דרכים שונות לפתרון סכסוכים. נעודד את הילדים לחשוב על חלופות מגוונות שאינן אלימות: "מה היית מציע.ה לעשות כדי לפתור את הסכסוך שלנו?". נציע אפשרות של פתרון דרך שיח, הסכמים וויתורים".
נסו לתת לילדיכם או לתלמידיכם להתמודד עם הניסוח הזה. זה מבחן עצמי נהדר.
ד. הסתעפות אחת של תודעת "מלחמה זה רע" היא, שאומנם אין מנוס מלהילחם לפעמים, אך יש לנסות להימנע מכך ככל האפשר. את הכותרת המתאימה ביותר לתפיסת העולם הזו נתן הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון: "לנצח ולהישאר בני אדם". כלומר, יש חשש מעורר חלחלה שמא הניצחון יהפוך אותנו למפלצות.
גם רמטכ"לים נוספים השתמשו באמירה הזו.
ידוע כבר שערך הניצחון נעדר ממסמך 'רוח צה"ל'. פרופסור אבי שגיא, ממנסחי המסמך, אמר: "אין לגיטימציה לצאת למלחמה כדי לנצח, וכשפועלים כך חורגים מגבולות המוסר".
לא פלא אפוא, שקצינים בכירים שגדלו על הרוח הזו מתקשים בהכרעת האויב ומיטוטו.
ה. קומה נוספת בתודעה היא התפיסה, שחובה להציל את בני עמנו מידי האויב, ושכל זמן שיש יהודי במצוקה חובתנו לעזור לו.
ולכן, כאשר תושבי העוטף נקלעו לצרה, יש חובה לעזור להם; וכאשר יש שבויים המוחזקים על ידי חמאס ברצועת עזה, צריך לנסות לשחרר אותם; וכאשר אב המשפחה יוצא למילואים, צריך לעזור לאשתו ולילדיו.
כל קהילה הפועלת על פי ערכי מוסר ויושר תזדהה עם הדברים הללו, יחד עם גמילות חסד לכל מי שצריך זאת. התודעה הזו היא הבסיס לחברה בריאה.
אך דא עקא, אף שגמילות חסד היא חשובה מאוד, פעמים רבות מדובר בתודעה של גמילות חסד פרטית של שותפים, ולא של גמילות חסד כלפי האומה במלחמתה.
גמילות חסד פרטית נעשית במרחב מסוים ובתנאים מסוימים. למשל, אסור לאדם לכלות את ממונו במתן צדקה, או לפגוע בבריאותו כדי לסייע לאחרים.
לעומת זאת, במלחמה אדם צריך להיות מוכן להקריב את חייו עבור האומה. ההקרבה היא לא רק של הלוחמים, אלא של כל המעגל הלאומי הרחב: לוחמים, תומכי לחימה, תמיכה בעורף, מפונים ועוד ועוד.
אפילו הירידה למקלטים ולמרחבים המוגנים מקבלת ממד אחר כאשר היא נעשית כחלק מתפיסת המלחמה באופן הראוי.
העם כולו נכנס למצב התגוננות לא רק כדי לשמור על נכסי חייו הפרטיים, אלא גם כדי לאפשר למדינה להכריע את האויב.
המציאות שאנו חיים בה, שהיא בבחינת חדר לידה לאומי, מחייבת ודוחפת אותנו לעלות אל התודעה הלאומית, וממנה לשאוב כוח למלחמה בחזית ובעורף
ז. כאשר אנו פועלים במרחב הציבורי, עלינו לשאול את עצמנו: על פי איזו תודעה אנו פועלים ואיזו תודעה אנו מחזקים בפעולתנו?
איננו פועלים במרחב ריק ויש להביא בחשבון את ההשלכות של מעשינו. האם אנו מחזקים את תודעת הפרט, או מחזקים את הפרט כחוליה בשרשרת של עם ישראל לדורותיו?
כל פעולה ומחשבה שלנו פועלת על התודעה.
ראוי כמובן להתפלל על כל יהודי, אך מה על התפילה על ניצחון האומה?
תמונות השבויים, קורעות הלב, צריכות להיתפס בהקשר הרחב בלבד.
ח. מפקד הפריצה לעיר העתיקה במלחמת ששת הימים, יורם זמוש, סיפר כי לפני היציאה לקרב הם קיבלו דגל מתש"ח, וחשו כי כל הדורות של עם ישראל דוחפים אותם לנצח ולשחרר את הכותל.
מתוך תודעה של דורות שוחררה ירושלים, ומתוך תודעה של נצח ישראל ננצח בעזה בעזרת ה'.
ללחימה מתוך תודעה לאומית יש נגזרות רבות. החל מהגדרת מטרות הלחימה וכלה ביכולת לנשוך שפתיים כאשר המלחמה מתארכת וגובה מאיתנו מחירים קשים.
המציאות שאנו חיים בה, שהיא בבחינת חדר לידה לאומי, מחייבת ודוחפת אותנו לעלות אל התודעה הלאומית, וממנה לשאוב כוח למלחמה בחזית ובעורף.
ככתוב: "עלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה".
