א. נביאי מוסר בלי כבוד
הפסיכולוג החברתי המפורסם ג'ונתן היידט מציע בסיס לקיטוב של זמננו. לצד השמרני של החברה יש ספקטרום רחב של רכיבים מוסריים במפה המוסרית, כולל כאלה שנעדרים כמעט לגמרי מהמפה המוסרית הליברלית. בעוד שכולם מעריכים ערכים מוסריים כמו חמלה וחירות, רק אנשים עם תודעה שמרנית יודעים את המשקל המוסרי של ערכים כמו נאמנות וכבוד. כשהדברים נוגעים ליחסים בין עמים ותרבויות, הזיהוי של היידט נכון באופן מיוחד.
יש לזה הרבה השלכות במגוון נושאים, אך ההמחשה הכי חזקה ומזעזעת להבדל הזה היא ביחס שלנו למלחמה. לשמאל הליברלי, מלחמה היא אירוע שיש לשאוף להימנע ממנו בכל מחיר, ולכל הפחות לסיימה מהר ככל האפשר, ללא קשר להשלכות. לדידם, במלחמה אין מנצחים. תודעה לאומית וכבוד לאומי אינם חלק מהמרחב הלגיטימי המוסרי של השמאל הליברלי. אלה נתפסים כמצ'ואיזם, נצחנות, נקמנות וזלזול בחיי אדם, ומעל הכל מנציחים בדלנות יהודית.
לדידם, החתירה להסדרה-הסכם-עסקה-שלום היא תמיד המעשה הרצוי. גם מלחמת אין ברירה זקוקה מיד 'לאסטרטגיית יציאה' של השבת הסדר הליברלי על כנו. הקולות האלה נשמעים סביבנו מאז ראשית המלחמה, ואפילו עכשיו, כשהפצצה הגרעינית על סף דלתנו, הם נשמעים בכל מיני אולפנים וציוצים מהגרעין הקשה של אותו מחנה. מי שחושב באופן הזה מוכרח לכייל את כל המציאות סביב מערכת חשיבה זו.
את השפעת הגישה המוסרית הזו ניתן היה לראות בכל תפיסת הביטחון של ישראל בשלושים השנה האחרונות, שמסתכמת בעצימת עיניים עד שהחבל כרוך לגמרי סביב הצוואר, וחתירה לסיום מהיר של כל זירה. הפחד המשתק ממלחמה זכה אצל אויבינו לביטוי 'קורי עכביש', והיה חלק נכבד ממה שהם התבססו עליו במזימות להשמדת ישראל.
החיבור שלנו למעלתו של עם ישראל בעולם הוא הבסיס לכל הבנה מוסרית של יחסנו עם עמים אחרים
ב. חירות ושלום עוברים דרך כבוד ועוצמה
כבוד הוא מרכיב חיוני בכל מערכת מוסרית. כל מערכת יחסים שאין בה כבוד תהיה לבסוף חסרת חמלה. ביחסים בין מדינות הכלל הזה נכון כפליים. בהתמודדות מול חברות אסלאמיות, הכלל הזה נכון שבעתיים. מי שלא מכבד את עצמו, אף אחד בעולם לא יכבד אותו. עם שלא יתעקש על כבודו, ההסדרה היחידה שימצא היא להיות מזון לכרישים.
כבוד איננו רק טקטיקה הכרחית לקיום בג'ונגל העמים. הוא תוצר ערכי של עם שמעריך את קיומו ומחובר למעלתו. גאווה לאומית היא ערך מוסרי של עם שמעריך את תפקידו ויעודו בעולם הזה. החיבור שלנו למעלתו של עם ישראל בעולם הוא הבסיס לכל הבנה מוסרית של יחסנו עם עמים אחרים.
כבוד ועוצמה גם סוללים את הדרך לשיתופי פעולה, להסכמים טובים, ולבסוף גם לשלום בין עמים. הסלידה של הגרעין הקשה של השמאל הליברלי מהכבוד הלאומי שלו, תמיד תיצור הסכמים הדומים להסכם שבין כריש לסרדין. הסלידה מכבוד לאומי שתמיד היתה חזקה מהם גרמה לשמאל הליברלי לחזור על התרגיל הזה שוב ושוב דור אחרי דור. רפלקס הזיהוי של כבוד לאומי עם נאציזם, והזיהוי האוטומטי של מוסר עם חמלה בלבד, גורם ליצר אובדנות שלא נרפא גם כשחרב חדה מונחת על הצוואר, או במקרה שלנו, טבעת של פצצות אטום.
בתקיפה המדהימה באיראן, חיל האוויר ומערכות המודיעין עושים שוב חיל, אחרי שנעלמו ב-7.10. יש המדגישים זאת כדי לייצר כביכול עימות בין 'ישראל יהודית' ל'ישראל המדעית-חילונית'. אבל אין עימות. ב-7.10 לא היה רוח, וכשאין רוח, מטוסים זה רק ברזל, ומודיעין זה מידע חסר ערך. וכשיש רוח, כשעם כלביא יקום, כל הגאונות, הכישרון והחדשנות במערכות הביטחון, מבית היוצר של המוח היהודי, מתברכים ובאים לידי ביטוי לעילא.
העולם המערבי יחזר אחר פתחנו לא רק לטכנולוגיה ביטחונית ותחכום מודיעיני, אלא כדי לבנות מחדש יסודות של זהות אנושית ולאומית, עוגנים של מוסר, ואמונה בעולם ובבוראו
ג. תודעת-עם קמה לתחייה
יש סימנים שאנחנו מתעוררים היום משלושים שנות שיתוק. משתחררים מתודעת קורי העכביש. למפלה של ה-7.10 הגענו ללא תודעה של ערכו המוסרי של כבוד לאומי בעם היהודי. פתאום גילינו שאויבנו הגדול ביותר היה התודעה הזו, והשחרור של התודעה הופך את אויבינו להיות בעצמם קורי עכביש. ומתגלה עוד משהו די מדהים. כנראה שאילולא המכה של ה-7.10, התודעה שלנו לא היתה משתחררת, ולא היינו מגיעים לרגע הזה. לא היינו כורתים את שתי זרועות התמנון של איראן, ולא היינו יכולים לתקוף אותו ישירות, מעשית ובעיקר תודעתית. בדרך עקלקלה וקשה, הזדמנה דרכנו לקלף את קליפות הרשע שכבה אחרי שכבה, עד הליבה, וברגע הקריטי ביותר של סכנת השמדה על ראשנו, להפוך הכל על ראשם.
ד. עמדת זינוק להנהגה
המלחמות שלנו סיימו להיות רק מלחמות 'לעולם לא עוד'. הן מלחמות 'עם כלביא יקום וכארי יתנשא. במלחמת המפרץ לפני מעל שלושים שנה, ישבנו ספונים בחדרים האטומים בזמן שארצות הברית ניהלה עבורנו מלחמת הגנה מול עיראק. כעת, מתוך ההפכה, אנו מובילים לא רק את מלחמת הקיום הגדולה ומרחיקת הלכת ביותר עבור עצמנו, אלא גם עבור העולם המערבי כולו. אנו ניצבים בפעם הראשונה מזה אלפי שנים בנקודת הובלה בעולם המערבי. הובלה והנהגה הן כלים למימוש ייעוד. כבוד ועוצמה לאומיים אינם המכשלה לשותפות עם משפחת העמים המתוקנים. בדיוק להפך. הם התנאי ואבני הדרך. העולם המערבי יחזר אחר פתחנו לא רק לטכנולוגיה ביטחונית ותחכום מודיעיני, אלא כדי לבנות מחדש יסודות של זהות אנושית ולאומית, עוגנים של מוסר, ואמונה בעולם ובבוראו.
אנחנו ברגעים חשובים של הכרעה בין עם שאמונתו ודתו, כבודו ומסירות נפשו מקודשים לבניין צדקה ומשפט, טוב וישר, לבין דת שמקדשת את המוות בשם האמונה ומסירות הנפש. ההכרעה החשובה הזו לא רק תציל אותנו מאיום קיומי המרחף מעל ראשנו, היא גם תכריע עבור העולם את השאלה הכואבת והלא פתורה של היכולת לחבר אמונה, דת ואהבת החיים, כבוד לאומי ואהבת אדם, מסירות והתמסרות וחירות האדם.