א – תודעה
אסטרטגיה צבאית מתחילה מתודעה לאומית. תודעה לאומית מתחילה מהבנת משמעות הקיום של עצמך, כעם.
כְּשֶׁהֲבָנָתך את עצמך משתבשת, התודעה הלאומית שלך מצטמקת והאדמה תחת רגליך נמאסת. המילה ניצחון נעשית נלעגת. אין טוב ורע, אין עם נצח, אין את מי שמותר לנצח. יש רק אנשים פרטיים עם זכויות להגנה וביטחון, ומדינה שחייבת לספק אותן. ואין משהו אחר. ומי ימסור את נפשו על תודעה כזו? אבל גם לא צריך. יש עולם גלובלי, שיתופי אינטרסים, וגם חיל אוויר ומודיעין לגיבוי. השאר שייך לעולם האתמול. זו תודעה שחיה בנו כבר מעל שלושים שנה.
ערכים כמו ניצחון על הרוע, כיבוש הארץ, טיהור השטח, השמדת האויב – מתחלפים בהזיות על הסדרי 'היום שאחרי' עם מי שקם עליך לכלותך. כאילו כל תפקידו של המאמץ הצבאי הוא לעזור בשכנוע הצד השני לבחור בבחירה הרציונלית: רווחה ושגשוג ולא מלחמה. שהרי אין מוצא אחר. אין ברירה. אי אפשר להכניע את האויב. אין הכרעה צבאית, אין פתרון צבאי, יש רק לחץ צבאי. תפקיד הצבא הוא 'לשחק' את 'השוטר הרע', לתת מכה, לשגר איום, ולקרוץ ל'שוטר הטוב' לתפוס פיקוד ולהציע מחר טוב יותר לכולם, כי האויב שלך הוא כמוך בדיוק.
כשזוהי התודעה, היא מייצרת אסטרטגיה בהתאם – מודיעינית. מבצעית. מדינית.
כשרוצים לשנות תודעה, צריך לשנות שפה. להשיב אלינו מילים ישנות ואהובות. להשמיש מילים המחברות תודעה לאומית בריאה עם תוצאה רצויה
ב – שפה
תודעה מייצרת שפה, ושפה מחזקת את התודעה שיצרה אותה. שפה מייצרת ומגדירה מציאות, סדרי עבודה ושיטות פעולה.
שפה איננה רק סמנטיקה. היא השער למציאות הנוצרת מכוחה.
הצטמקות התודעה הלאומית שינתה את השפה הביטחונית. היא הכניסה מילים חדשות הנראות בתחילה תמימות, חסרות חשיבות, סתמיות, טרנדיות, ואפילו מרעננות ומחדשות. אך לשפה יש תודעה משל עצמה. צריך להקשיב לה, להבין את המקום שממנו באה ואת התוצר שהיא מפיקה.
אם נקשיב לשפה, נבין את הקונספציה. אם נקשיב למילים החדשות המשמשות את התודעה הצבאית הפרוגרסיבית, נבין את הקשר בין הצטמקות התודעה הלאומית לבין התוצאה הצבאית. נבין כיצד תודעה ושפה מכשילות אותנו צבאית, ומייצרות אסטרטגיה ושיטות פעולה המועדות לכישלון ולא לניצחון.
כשרוצים לשנות תודעה, צריך לשנות שפה. להשיב אלינו מילים ישנות ואהובות. להשמיש מילים המחברות תודעה לאומית בריאה עם תוצאה רצויה.
נעבור על כמה מונחים פרוגרסיביים שנוצרו בשפת האסטרטגיה הצבאית בשנים האחרונות בכלל, ובמלחמה בפרט. למושגים אלה יש מקום כחלק מתפיסה ישרה ושלמה יותר, אך הם הפכו לחלופה אסטרטגית פרוגרסיבית. נפרק אותם לגורמים, ונציע חלופות.
זהו חלק מהותי וחשוב בתיקון הקונספציה וביצירת מציאות ביטחונית חדשה.
ג – 'המונחון הצבאי הפרוגרסיבי' וחלופותיו הלאומיות, רשימה חלקית
לחץ צבאי – אנחנו לא כובשים ולא מכריעים. אנו מפעילים לחץ. הלחץ נועד לשכנע. הצד השני רציונלי, פשוט צריך ללחוץ עליו, לתת לו קצת מכות. הוא ישתכנע, ישב לשולחן המו"מ ויקבל החלטה רציונלית.
החלופה: יש להיפטר מהשעבוד למונח 'לחץ צבאי'. יש להשיב את מונחי הכיבוש, ההכרעה, השמדת אויב וניצחון.
עליית שלב/מדרגה – לפעמים הלחץ טרם השפיע, הצד השני עוד לא הבשיל, אז מעלים הילוך בלחץ. תיכף זה יעבוד. יש כבר מתווכים, יש הצעות נדיבות, החליפות תפורות, הגנרלים מיצו, הכלכלה מחכה.
לעומת זאת, בתודעת הכרעה מתחילים הכי חזק, ומשם מגבירים.
תמרון – לא די בלחץ מהאוויר. מפגיזים דיונות, מחסנים, אולי חיסול ממוקד. לפעמים זה לא מספיק. צריך להזיז כוחות. הכוחות אינם כובשים שטח, אינם משחררים שטח, הם מתמרנים. לא משהו דרמטי, סיבוב קטן וחוזרים. הספירה לאחור להפסקת האש התחילה. רק עוד סוג של שכנוע לצד השני לשבת ולהגיע להסכמות.
הגיע הזמן לחזור להאמין בעצמנו, במוסר שלנו, בעם שלנו, בקיום שלנו. לא לפחד מהרע, ולא לפחד שהרע ישחית אותנו. דור הגיבורים הזה, שמוסר את נפשו כבר שנה וחצי במלחמת תקומה, מבקש את זה. וזה מגיע לו
פירוק גדודים – אחד מביטויי היח"צ האהובים על דובר צה"ל במלחמה. יש תמורה להפעלת הלחץ: המפקד חוסל, החיילים התפזרו במחילות, הגדודים פורקו. אפשר לסיים את הסיבוב ולהגיע להסדרים. לא משנה שהגדוד התחבר מיד מחדש רגע אחרי כן וגייס צעירים נוספים. זה יח"צ אחרי הכל. מחר תזרח השמש ולא חייבים להסתכל כל הזמן על האויב המתחמש מחדש.
איומים – אין אויבים יותר, יש 'איומים'. איום המנהרות והפירים, איום הטילים קצרי וארוכי הטווח, איום המטענים. איה האויב? נעלם. יש אתגרים טכנולוגיים שדורשים טיפול.
החלופה: יש להחזיר לאלתר את המילה אויבים.
מחבלים בודדים/בלתי משויכים – לפעמים יש מחבלים עם נשק שהם גלמודים. לבדם בעולם. אין להם חברה. הם מוקפים בבלתי מעורבים. הגיעו ככה משום מקום. אף אמונה, דת או חברה לא גידלה אותם. אינדיבידואליסטים על מלא. הסתכסכו כנראה עם מישהו, קמו על צד שמאל. מי לא קם על צד שמאל לפעמים ויוצא למסע הרג ביהודים? אפשר כמובן לפגוע בהם, אבל בזהירות מרבית, תוך סיכון חיי חייליך. אך לפעמים אפילו בהם אסור לפגוע, כי אמנם הם טבחו ואנסו, אבל הם 'בלתי משויכים'. בודדים, אף ארגון טרור לא הסכים לאמץ אותם. הם סתם הלכו וטבחו ואנסו על דעת עצמם. ניצלו בעור שיניהם. הם חסינים מפגיעה.
אבל אין באמת בודדים או בלתי משויכים. יש עזה. יש לבנון. יש סוריה. יש אסלאם. יש חברה ודת. משם הם יצאו, מכוחה הם פועלים. כשהחברה שלהם לא תקום לכלות אותנו, גם הבודדים האלה ייעלמו.
היום שאחרי – זו ההצדקה והמטרה של כל הסיפור. הרגע המכונן שבו יאיר עלינו השחר של יום חדש וכולנו נתכנס תחת כנפי המזרח התיכון החדש, חברה גלובליסטית נטולת עמים ודתות. דמיינו (imagine). רק מי שמתכנן את היום שאחרי רשאי לצאת למלחמה. רק מי שיודע שאין פתרון צבאי רשאי לתת כמה מכות בזירה כדי לזרז קצת את המשא ומתן. זה בהחלט מספיק, תפסיקו להיות כאלה אוכלי מוות. עייפנו ממלחמות, נגמרו הניצחונות. איפה חותמים? ועזבו את האותיות הקטנות.
ואלה הביטויים הפשוטים שצריכים לחזור: הכרעה וניצחון.
ואחרון חביב, הביטוי שאחראי לרצח של הכי הרבה יהודים מאז השואה:
מיסקלקולציה – אסטרטגיית ראש השב"כ המסרב לצאת. אתה רואה את האויב מצהיר שהוא הולך לכלותך מתוך אידיאולוגיה אסלאמית עתיקה. את כל משאביו הוא מקדיש להתחמשות ללא גבול. הוא מתארגן. הוא מתקדם אליך. מה ההמשך? הסכנה האמיתית היא לא אויב אלא המיסקלקולציה: היהודים הלאומיים, הדתיים והמשיחיים האלה עלולים להשתגע ולהבעיר את המזרח התיכון. צריך לנטרל אותם. אל תעיר את ראש הממשלה. אל תיתן לצבא להתארגן למתקפה. אל תעיר אותו. שיישן. שיתרחק מהגדר. שיעצום עיניים חזק. שיפסיק להתסיס ולהפחיד את הצד השני. הוא ידידותי. הוא בסך הכל רוצה לחיות כמוך. כמוך בדיוק.
אז זהו, שלא. די עם השפה המכשילה. צריך לחזור לשפיות.
ד – זמן שינוי
הגיע הזמן להתנער משלושים השנים הרעות, מאוסלו עד היום. להשתחרר מהשפה הפרוגרסיבית שהשתלטה על האסטרטגיה הצבאית שלנו. הגיע הזמן לחזור להאמין בעצמנו, במוסר שלנו, בעם שלנו, בקיום שלנו. לא לפחד מהרע, ולא לפחד שהרע ישחית אותנו. דור הגיבורים הזה, שמוסר את נפשו כבר שנה וחצי במלחמת תקומה, מבקש את זה. וזה מגיע לו.