א. מספר אירועים השבוע הזכירו לי את צעירותי בגיל ארבע עשרה, נער הגדל בבית נוטה שמאלה פוליטית וחולם על שלום עולמי מדומיין, צופה בפריים-טיים באורנה בנאי מציגה מתנחלת אלימה הלובשת חגורת הגנה עשויה מהתינוקות שלה. ככה בזמנו הבנתי את החברה הישראלית. לא הייתי צריך יותר מזה. 'ארץ נהדרת' ודומיה סיפקו לי את כל מה שהייתי צריך לדעת על החרדים, על הציונות-הדתית ועל המסורתיים.
לא רק לי, דרך אגב, בסה"כ נער חסר השפעה; רָמז על כך גם אהרן ברק, המתהדר בכך שגונֵי החברה הישראלית מוכָּרים לו מצוין. איך מוכָּרים? דרך 'ארץ נהדרת' שבה הוא מרבה לצפות, הוא מודה.
כמו אהרן ברק, כך גם בכירים רבים במערכות הביטחון, המשפט והפקידות יונקים את דעתם על העם משם ומתוכניות טלוויזיה נוספות, דוגמת 'עובדה', שפרסמה תחקיר 'מטלטל' בשבוע שעבר, או 'דו"ח רולניק' ש'זיעזע את אמות הסיפים'.
חשוב להבין: 'תחקירים' אלו, כמו רבים מקודמיהם, לא נועדו לשכנע אותנו לעבור מחנה פוליטי. יש להם תפקיד חשוב הרבה יותר מבחינת ההגמוניה.
ב. את התפקיד של תוכניות אלו מכנים 'משרוקית כלבים' או 'שירת לווייתנים' – כינוי לאיתות הנשמע רק לאוזניים מסוימות ומעביר את המסר רק למיועדים לקלוט אותו.
הן בכלל לא מיועדות אלינו, מחנה הרוב היהודי, הנתפס מבחינתם כעדר בבונים, בלי קשר לצבע עורנו או למה שיש לנו על הראש.
התוכניות הללו הן חלק מהאיתות העושה דמוניזציה מוחלטת לעם ולנבחריו, כדי לחזק את ציפוף השורות של הדיפ-סטייט שחי על נרטיב 'הצלת המדינה מהעם'.
יש קשר עמוק בין שמירת כוח ההגמוניה של הדיפ-סטייט לבין יצירת תרבות תומכת נרטיב, דוגמת דמויות הומור גרוטסקיות ו'תחקירים דרמטיים' שלא אומרים כלום.
הנרטיב שלהם בנוי על מידור מוחלט של העם ונבחריו ממוקדי קבלת ההחלטות, ואף מידור מיידוע פשוט על המתרחש. כך נוצרה הסכמה מוחלטת של מערכת הביטחון למדר ערב שמחת תורה את הנהגת המדינה, וכך הם ממשיכים לפעול תוך כדי המלחמה ובכל שאר אגפי המדינה, אפילו על חשבון הצלת השבויים, ויש לכך עדויות רבות.
על עוון שבירת המוסכמה של המידור יושב ברגעים אלו נגד מודיעין מצטיין ומסור בשם א' רוזנפלד בחקירות מפרכות, כלוא יחד עם מחבלי נוח'בה.
למען יראו וייראו.
אין להם משהו יותר מסוכן מאשר מישהו שמתחיל לשבור את המוסכמה של ממלכת הדיפ-סטייט.
מה שהכי קשה לעכל בספר הוא איך שהשמאל ניפץ ושבר סופית את כל החוקים. איך אין לו שום כבוד למשחק הדמוקרטי. אפס
ג. ממלכת הדיפ-סטייט
כדי להבין זאת באמת, מומלץ לקרוא את הספר 'בעל הבית' מאת עידו נורדן.
מזמן לא קראתי ספר שגרם לי לכאלו תחושות, כאשר נחשף עד כמה היריב שנאבק בעם ישראל, ברצונו ובזהותו, איננו אויב חיצוני, אלא דווקא השיטה שלנו עצמה, שיטה המקדשת את נטילת הריבונות מהעם ונבחריו בשם אג'נדות פרוגרסיביות וגלובליסטיות, ובעיקר בשם רצון ההגמוניה לנכס לעצמה עוד ועוד כוח.
בספר אנו רואים את המאבקים התת-קרקעיים הפועלים מאחורי הפוליטיקה. איך במגרש הכדורגל של הפוליטיקה הישראלית, השחקנים המכדררים במגרש בכלל אינם נבחרי הציבור, אלא הפקידים, ונבחרי הציבור הם במקרה הטוב אלו שבחרנו לתת להם את המגפון ביציע הקהל, שיצעקו הכי חזק.
מה שהכי קשה לעכל בספר הוא איך שהשמאל ניפץ ושבר סופית את כל החוקים. איך אין לו שום כבוד למשחק הדמוקרטי. אפס. מעבר לעוולה המוסרית וחוסר היושרה, גם המחיר שהעם משלם על כך הוא אדיר. רק כאשר נפנים את זה, נתחיל להחזיר את הכדור לידיים שלנו.
ד. ניצחון העם
מהאתגר שבקריאת 'בעל הבית' נתקדם לספר אחר, מבריק ונהדר – השראה שבנויה מניצחון אחד של נבחר ציבור אחד (ושותפים רבים), ניצחון שיש לו השלכות עצומות על חיינו:
בספר 'הקרב על הגז' של יובל שטייניץ משתף אותנו השר לשעבר בתלאות הרבות שנאלץ לעבור במשרדים שונים, מול פקידים ומשפטנים בעיקר, עד שהצליח להוציא את הגז מהאדמה, לטובתו העצומה של עם ישראל.
אז נכון, הוצאת הגז היא כאין וכאפס לעומת פירוק החונטה הביטחונית, המשפטית והפקידותית, אבל אפשר ללמוד ממנה רבות.
מה למשל?
בראש ובראשונה, כמה אנחנו חייבים להתחיל לתת גיבוי אמיתי לנבחרי הציבור שלנו, המוכנים להתעמת עם המערכת. רק ככה דברים יוכלו להשתנות. נבחר ציבור שרק פוזל להזיז את גבינת ההגמוניה, נכנס לתופת של כתבות המכפישות אותו ואת משפחתו, של חקירות משטרתיות פולשניות ומבזות התרות אחר מסטיק ש'נסחב' בגיל 7, של משפטים מופרכים ומפרכים על לא כלום המרוקנים את הנפש ואת הכיס, של תלונות על הטרדות מיניות שנפתחות לקול חצוצרות אך נסגרות בקול ענות חלושה, של זמבורות מתחת לבית בארבע בבוקר, ועוד ועוד ועוד.
אם בנוסף לכל אלו מגלה הנציג שהציבור נטש אותו, מאין יהיה לו העוז להמשיך?
התמונה לא תהיה שלמה בלי להזכיר לקוראים, שסמל-ראשון יובל שטייניץ הוא נבחר הציבור המזוהה ביותר עם הפצצת הכור הגרעיני האיראני–צפון-קוריאני בסוריה, מול התנגדות ארסית של הגמוניית מערכת הביטחון
דבר שני: שטייניץ מגלם בדמותו אדם שמצד אחד ידע לעשות שיעורי בית באופן מדופלם ומקצועי ביותר, ידע מה הוא רוצה, שהיה לו הרקע הרעיוני העמוק מאחורי המעשים שלו, שידע לספק תשובות אמיתיות חדות ושנונות לכל מי שניסה להערים קשיים לא ענייניים, ויחד עם זאת ידע גם את אומנות ה'דפיקה על השולחן'.
רק זה עם זה – יצליח.
התמונה לא תהיה שלמה בלי להזכיר לקוראים, שסמל-ראשון יובל שטייניץ הוא נבחר הציבור המזוהה ביותר עם הפצצת הכור הגרעיני האיראני–צפון-קוריאני בסוריה, מול התנגדות ארסית של הגמוניית מערכת הביטחון.
לעיתים נבחר ציבור מרגיש שהוא לבד מול המערכת, שרק לו יש בעיות במשרד. נוצרת טעות שאנו בודדים וחלשים.
עלינו להרים ראש יחד, כמו שבעים כבשים המחליטות להסתובב ולהישיר פנים מול הזאב האחד, להבין כאיש אחד בלב אחד שיש פה בעיה מערכתית ושחייבים להתחיל להילחם, ואז לגבות כל אחד שמוכן לשים נפשו בכפו למען העם ונגד שולטי המערכת.
נכון, אנחנו מתעסקים בזה כאן הרבה, אבל לדעתי לא מספיק.
כל סוגיה אחרת מתגמדת אלפי מונים, ורובן אף יתוקנו מעצמן ברגע שנשיב את הריבונות על המדינה לעם ישראל, בע"ה.