1. בצעירותי בשומר הצעיר, כשהיינו לבושים חולצה קרועה ויחפים ואוחזים כתבים של מרקס ורוסו תחת זרוענו, הבטנו על העולם באופן אחר לחלוטין ממה שרוב קוראי טור זה יכולים לדמיין.
רצינו לעשות מהפכות. לימדנו את עצמנו שמה שלימדו אותנו על טוב ורע זה בכלל מניפולציה מתוחכמת. בכלל, לסטלין היו כוונות טובות, הישגים רבים, וכישלון אחד צורב וקשה.
האויב שלנו היה העם, שיחליט לעצמו על חייו, ואמונתו? הזוי.
לא עניין אותנו מה הדתיים חושבים, כי חשבנו שאנחנו שנות אור מתקדמים וחזקים מהם.
אירוע שהתחיל לערער אצלי משהו היה משפט אחד בכותרת עיתון שמאלני שראיין נער גבעות:
"אנחנו ננצח", אמר הנער, "כי אנחנו קמים בחמש בבוקר להקים עוד גבעה בזמן שאתם בעשר קמים לשתות אספרסו בתל אביב ובערב צועקים בהפגנה".
זה הרתיח אותי. כי ידעתי שהוא צודק.
אמנם השמאל פועל ויצרני, אבל המנטליות שלו היא באמת כזאת של קימה מהמיטה בצהריים, של חוסר לקיחת אחריות ושל השלכת כל צרות העולם על האחר. במקום לעדכן את התיאוריה בענווה, מאשימים את העם.
ג'ורדן פיטרסון, הפסיכולוג-פילוסוף השמרן הידוע, חטף במשך שנים טרור שפוצץ את הרצאותיו ברחבי העולם. כשהעביר בתחכום את הרצאותיו לבוקר, הכל הסתיים.
אמנם יש במחוזות האלו חריצות ופעלתנות בנוגע להייטק למשל, אבל זו תחרותיות וחריצות לפיתוח החומר בעיקר.
בענייני אידיאולוגיה הכל נסוב סביב הסרת אחריות והאשמת אחרים.
המרקסיזם רואה במאבק המתמיד נגד המדכאים את דרך החיים היחידה המותרת.
מי שיוצא מהשורות או שואל שאלות – דמו בראשו
2. מה שקורה עכשיו הוא שאנו חושבים שאנו מדברים עם שמאל. כלומר: כביכול יש אמצע שעליו כולם מסכימים, בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ושני צדדים שמבטאים מחלוקת על דרכים שונות להגיע לאותו היעד.
אבל חשוב מאד להבין:
אין כמעט שמאל בישראל יותר. נשאר רק מרקסיזם.
הציונות התחילה מהיהדות. שיבת היהודים לקולקטיב של עם ישראל, לארץ המסורתית שלהם, לשפה המסורתית שלהם.
אולם כשחלק מהציונות שם דגש על התנתקות מהיהדות, הריקבון היה גלום בתוכה כבר אז.
אם ניקח עץ, נעקור אותו משורשיו ונתקע אותו באדמה במקום אחר, למחרת העץ ייראה לנו אותו הדבר.
ההדיוט יגיד – 'היי! עץ לא צריך שורשים!'.
אולם יודעי דבר יודעים שלא רחוק היום והכל פה ימות ויתייבש.
3. מה שעומד מולנו איננו שמאל ציוני או ממלכתי, כי עמוק בתוכו מובלעת תפיסה מרקסיסטית קיצונית.
המרקסיזם רואה במאבק המתמיד נגד המדכאים את דרך החיים היחידה המותרת.
מי שיוצא מהשורות או שואל שאלות – דמו בראשו.
אני הייתי שם.
שום דבר לא יכול לשכנע את המרקסיזם שפניך לטוב, מכיוון שפרדיגמת החשיבה שלו (מושג חשוב מאוד שעוד נצטרך להרחיב עליו) היא תמיד לחפש את המקום שבו החולקים על המרקסיסטים מנסים להונות אותם.
זה כמו שפמיניסטית תגיד לבעלה: 'למה אתה לא מכין גם לי קפה? אתה מדכא אותי!'.
ואם היה מכין לה קפה, אז היא הייתה טוענת: 'למה אתה מכין לי קפה? אתה מנסה לשעבד אותי שאני אהיה תלויה בך?'.
פרדיגמת החשיבה תיקח תמיד כל עובדה מהמציאות לטובת חיזוק הטיעון שלה, וזה יכול להיות אפילו עובדות הופכיות.
מה עושים? איך משכנעים?
אז זהו. כשהאדם לא מעוניין, אי אפשר לשכנע אותו. בדרך כלל רק כשכואב מספיק, האדם מתעורר לרצות להחליף את הפרדיגמה שלו.
אבל זה נדיר.
בקיצור, הכל מתחיל בחינוך.
כשמבינים את זה, מבינים שכל התנצלות או פשרה מול המרקסיזם רק מחזקות את הרעל הרעיוני המצוי בתוכו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה כמו לחשוב שניתן לרַצות את הטרור האיסלאמי.
4. אין מה לדבר על אחדות ללא הסכמה ראשונית על כבוד גדול וחיבור עמוק לזהות היהודית המשותפת שלנו.
אם אין יהדות יש מרקסיזם, אם יש מרקסיזם אין יהדות.
בלי זה, אין אמון בין הפרטים במדינה.
ואף מדינה לא יכולה להתקיים בלי אמון בסיסי.
הוגי המדינה מייסדי ארצות הברית, אף על פי שייסדו את שיטת הממשל האיכותית ביותר שנוסדה בהיסטוריה האנושית אצל אומות העולם, אמרו מפורשות וכתבו בספר 'הפדרליסט': אין הממשל מיועד לאנשים לא מוסריים או לאנשים שלא מאמינים אחד בשני. כתב על כך גם ההוגה ג'ון לוק.
זה פשוט לא יעבוד.
הביטוי ׳שיטת הסלמי׳ מבטא את צורת החשיבה וחוסר האמון של התפיסה המרקסיסטית בנו.
ממש כמו מצוות מסירות הנפש נגד גזרות השמד ('ערקתא דמסאנא'), אלא ששם זו התנגדות מול הגויים על גזרות נגד היהדות, ואצל המרקסיסטים זו 'מסירות נפש' נגד יהודים על עצם השותפות שלהם במשחק הפוליטי-דמוקרטי. כואב.
בעבר, באחת מהפגנות השמאל שנקלעתי לתוכן והתחלתי לדבר עם האנשים, בעודי מוקף בעשרות מהם שחשבו שמצאו טרף קל לכלות בו את זעמם, כשהצגתי את תובנותיי בשלב מסוים על המדינה הם אמרו: 'זה לכאורה נשמע בסדר, אבל על פי שיטת הסלמי זה יהיה רק ההתחלה של ההשתלטות שלכם, ולכן אסור לנו להסכים לכלום'.
לא התווכחתי, רק אמרתי להם: 'אם כך, אני רואה שאין אפילו אמון בסיסי. אז מה אתם עושים פה במדינה? בכל אופן, אם זה המצב, אז תמשיכו לדבר אל עצמכם מול הקיר, אני הולך". והסתובבתי ללכת באמת.
באותו רגע קרה הפלא – עשרות הפצירו בי לא ללכת, ואמרו שהם רוצים להמשיך לדבר.
את ה'ניסוי' הזה עשיתי עוד הרבה פעמים, והתגובה תמיד הייתה דומה.
האנשים האלו לא רוצים להרגיש לא רלוונטיים. זה באמת כואב. אבל רק גבולות ברורים יכולים להחזיר אותם לשפיות רוחם.
לא היגררות אחריהם, לא התנצלות.
שימו לב ותזכרו, רוב העם בריא מאוד. אנחנו העם הכי בריא, גיבור ומאוחד מעמי כל העולם, בפער עצום
5. דמיינו מה היה קורה אילו כל המשאבים היו מוחלפים: אילו במקום להסביר שה'משיחיים' ונתניהו רוצים שהשבויים ימותו, הם היו מנצלים את משאביהם לקמפיין כלל-עולמי שיסביר שחמאס זה השטן ושדרוש לחץ בינלאומי עליהם – איפה היו החטופים היום?
מבחינתם אסור לאחרים, רוב העם היהודי, לא רק למנות שופטים אלא אפילו לעצב טקסים. מול המרקסיזם שום דבר לא יכול לעמוד.
אין צורך בהסכמה רחבה על: החלטות בג"ץ, הנחיות היועמ"שית, הוראות פרקליטות, מינוי רמטכ"ל, ראש שב"כ, פרקליט מדינה – בממשלת בנט-לפיד.
אין צורך בהסכמה רחבה על: הקמת קואליציית שמאל עם תומכי חמאס, מסירת אסדת גז לנסראללה, שיבוט אלופים וראשי אגפים בשב"כ, החלטות על מעצרים מנהליים נגד יהודים, הרס מאחזים, שידורים תבוסתניים של התאגיד וגל"צ מכספי ציבור, ניהול מוסדות האקדמיה באג'נדות פרוגרסיביות, החלטת עיריית תל אביב למנוע תפילות יהודים ולאפשר למוסלמים, ועוד ועוד.
את כל אלו לא צריך לעשות בהסכמה רחבה.
אבל לבחור שירים לטקס זיכרון ממלכתי זה 'פוגעני' ו'אטום'.
שימו לב ותזכרו, רוב העם בריא מאוד. אנחנו העם הכי בריא, גיבור ומאוחד מעמי כל העולם, בפער עצום.
את ההגמוניה הקטנה והמרקסיסטית שמנהלת פה בעריצות את הכל – העם יחליף בע"ה, כי זה בנפשנו; וכך העם המופלא הזה יוציא לאור את כוחות חייו, למען כל העולם כולו.
בהצלחה!