הקדמה 1:
יודגש מיד: אין הדברים הבאים מופנים למשפחות שכולות. ״אל תדון אדם״ וכו׳.
בעולם פרוגרסיבי זה היום הכי ״בעייתי״ ומורכב בשנה.
יום של העצמה מוחצנת של חולשות במקום עוצמות.
התמקדות בפרטים בלבד במקום בכלל.
רק רגש ללא מבט שכלי מאזן.
יום בו הריק והאין מובלטים ללא שום יכולת צמיחה וגדילה.
לעיתים זה נתפס ממש כחילול היום אם עמדת זקוף ולא התפרקת.
(אגב, כדאי לזכור למשל, את איריס חיים האצילית ביום הזה).
יום שאם לא איבדת בעצמך קרוב, אינך זכאי לדבר בכלל.
על כל אחד מהסעיפים הללו אפשר לקיים יום עיון.
אך פטור בלא כלום אי אפשר.
הקדמה 2:
שוב, ״אל תדון אדם עד שתגיע למקומו״. לא דן אף אחד חס ושלום, רק כמה מחשבות. לעצמי בלבד.
הנה כמה כללי האצבע שלי לפני היום הגדול הזה.
1.יום של רצינות לא יום של אבל. אין צורך להוסיף אנחות כאב ויגון מיותרות. גם ככה מורכב להכיל את היום הזה.
2.יום של געגוע וכאב, אך לא יום של חורבן ושקיעה. צמחנו מכל משבר. גדלנו. נצרבנו, נשרטנו והמשכנו הלאה לאחר ניגוב הדמעות.
3.יום מלא קדושה ויראה לא יום של צחוקים כדי להראות שאתה ״מעל זה״. ובכלל אל תבלוט יותר מדי. שמור על צניעות. אתה לא במרכז היום. (גם לא היום).
4.אל תוסיף עוד בכי וכאב שאינם אותנטיים. המשפחות לא צריכות את זה. גם ככה הן מתמודדות עם כאב עצום.
5.אל תוסיף חולשה, הוסף רגישות עם עוצמה. ראה סעיף 4. חבק בהערצה את המשפחות הגיבורות. זה אפשרי ומתבקש. ניגודיות משלימה זה נקרא.
6.אל תכעס ביום הזה כלל. את התחקירים השאר ליום אחר.
אל תכעס. לא על האחראיים לגירוש ולא על האחראיים לאירועי שמחת תורה. השאר מקום גם לקב״ה. יש לו חשבונות משלו.
7.ביום הזה אנו מתייחדים. אבל עם מה ? עם הזיכרון הכללי של הצרורים בצרור החיים הישראליים.לא רק עם הזכרונות הפרטיים שבאופן טבעי יילכו ויישתכחו מן הלב.
8.אם יצאת מהיום הקדוש הזה חלש יותר, טעית בניווט. חזור חזרה למקום בו ידעת היכן אתה. מבחינה פרטית וכללית גם יחד.
9.הנצח הוא ממש לא ״רק אפר ואבק״. כשירו של פוליקר. משפט נורא. ״הנצח זו ירושלים״.
ובבנין ירושלים ננוחם.
10.מצדיעים למשפחות היקרות. בהרכנת ראש, אך בקומה זקופה:
עם ישראל חי !