בשבוע שעבר השתתפתי כמו רבים אחרים, בעצרת המחנה הלאומי בירושלים.
הסתובבתי בין המפגינים ונוצרו שיחות מעניינות ומחכימות מאוד.
אחת המשתתפות אמרה לי: ״אני רופאה אנוסה, בבית החולים אני מסתירה את הדעות שלי״.
מסתבר שיש לא מעט כאלו, שהגיעו כדי להשתחרר מהפחד המשתק ולהרגיש שהם לא לבד.
אך היו גם את אלו שלא הגיעו, הם פחדו שיזהו אותם, שהמנהל בהיי-טק, בבי״ס התיכון, הדיקן באוניברסיטה ועוד יגלו שהיו בהפגנת המחנה הלאומי ויטענו כנגדם שזה מעשה שאינו ראוי.
לא נעים להודות אבל חיים בתוכנו הרבה מאוד 'אנוסים'.
זהו ביטוי קשה אמנם, אבל חשוב להתמודד איתו בחירות.
המציאות של אנשים המודעים לכך שהם אנוסים וחוששים להביע את דעתם היא כבר מציאות מתקדמת ובריאה.
מודעות לעולם הרצונות והדעות של האדם היא השלב ההכרחי הראשון גם אם יש בו מבוכה רבה והוא מלווה בתחושות קשות. מפה אפשר לעלות.
ישנה מציאות הרבה יותר חמורה, של אנשים חלשי אופי, שכדי לרצות את אדונם הם מאבדים את עולמם הפנימי ושוכחים את מקורם.
אלו בדרך כלל אנשים שברגע שיתקפו אדם דתי או ימני, הם מיד יצטרפו לחגיגה בצורה הכי תקיפה, כדי להוכיח לאדון שהם מ׳המחנה הנכון׳ ובכך יגרפו מחיאות כפיים מ׳המקובלים׳.
יש אף אנוסים במצב כה חמור, שהם אינם יודעים שהם אנוסים.
מה הופך אותם לאנוסים? הם יודעים זאת בתוכם פנימה, הם מרגישים שמשהו כאן לא בסדר, מידי פעם יש להם ׳הרהורי תשובה׳, הם מרגישים שהם כמו הברווזון המכוער והמנודה שכל הזמן צריך להוכיח את עצמו אבל אף פעם לא באמת יהיה שייך למועדון, אך עדיין הם רוצים להרגיש חלק מהברנז׳ה.
אם פגשתם אדם אמיץ ששילם מחיר על הדעות שלו, תרימו אליו טלפון, תשלחו לו הודעה או זר פרחים למשפחה. הוא זקוק לזה. משפחתו זקוקה לזה. עם ישראל זקוק לזה
יתכן ומדובר בעיתונאי דתי, או קצין מסורתי- בתוכם פנימה הם יודעים שהמחנה הנאור בז להם.
הם פוחדים להביע עמדות לאומיות כדי שלא יכנו ביביסטים וחוששים להביע עמדות דתיות כדי שלא יקראו להם משיחיים.
הם משאירים את אלוקים בבית הכנסת ולא מביאים אותו לעבודה. הם פוחדים להיות דחויים ולהיות ממותגים כפרימיטיביים.
לכל אחד מאיתנו יש פחד להיות מבודד או להרגיש דחוי.
איך משתחררים מהמציאות הזאת?
יש אנשים שמשתחררים מהאונס אחרי שהם עוזבים פיזית את ‘קבוצת ההשתייכות׳ שלהם; מעבר דירה, החלפת עבודה או הדחה מהצבא. כשהם עוזבים את האווירה האונסת שהם שהו בה, הם מתחילים להתעורר ולפקוח עיניים.
השהות באווירה עוינת גרמה להם כמעט לאבד את הבחירה החופשית שלהם.
יש אנשים שמשתחררים מהאונס כי פשוט נמאס להם. הם נאנקו במשך שנים תחת הדחקה קשה ויום אחד הם פשוט חשו מחנק. אז הם החליטו לכנות את עצמם ׳ביביסטים׳ או משיחיים. ו’שכולם יקפצו׳ כמו שאומרים. לא כי הם באמת כאלו, אלא כי הם כל כך בזים לשיעבוד, עד שהם החליטו לאמץ את עולם המושגים של האליטה השוקעת כדי לבוז לה ולהראות שהם אינם חוששים ממנה ולא מהשיפוטיות שלה.
כך כשהעומס הלך והצטבר נוצרה ריאקציה הפוכה.
יש אנוסים שמשתחררים מהאונס של האליטה על ידי קריאת ספרים והגות, ובעיקר על ידי מפגש עם השטח.
הם מגלים שהחרדים הם בני אדם, שאפשר לחלוק עליהם בכבוד, והדתיים לא באמת רוצים שתהיה פה איראן, ושהתיקים התפורים לראש הממשלה הם שקריים ושהמתנחלים לא אלימים.
האנוסים האלו משתחררים מהאליטה כשהם מגלים שהאנשים והמוסדות שמהם ניזונו, שיקרו להם.
בנוסף, הם רואים שהאליטה לה נשאו עיניים לא כזו מוסרית בלשון המעטה, הם שמים לב לשחיתויות, מאבקי כוח ושליטה לא מוסריים.
האנוסים גם רואים את התייחסות האליטה לאנשים שקצת סוטים מהנורמה ואיך משתמשים בהם וזורקים לאחר שסיימו לספק את הסחורה. התובנה נופלת – רשת ביטחון חברתי לא תהיה להם שם.
יש אנוסים שמשתחררים מהאונס על ידי אמונה באלוקים וחיבור למסורת. הם מרגישים שהזהות היהודית שלהם היא חזקה יותר מכל הגדרה אחרת בחיים שלהם ולא חוששים לשלם עליה מחיר.
המגזר החרדי באופן כוללני הוא כזה. לא אכפת לו להיות בדעת מיעוט או ״שישנאו אותו״. הוא דבק באמונה שלו גם כשאחרים רואים בה דבר דחוי.
אנחנו נמצאים בתהליך היסטורי של חילופי אליטות, וככל שהזמן חולף יותר ויותר אנוסים יוצאים לחירות, מקבלים אומץ וגבורה לבטא את עולם הרוח שלהם
דרך נוספת לעזור לאנוס להשתחרר מהאליטה האונסת אותו היא ליצור קבוצת השתייכות חדשה כמו חברים שתומכים. להתחבר לחבורה חדשה ממנה יקבל השראה וביטחון.
כל אדם המרגיש דחוי זקוק לחברה כזו. ולכן אם פגשתם אדם אמיץ ששילם מחיר על הדעות שלו, תרימו אליו טלפון, תשלחו לו הודעה או זר פרחים למשפחה. הוא זקוק לזה. משפחתו זקוקה לזה. עם ישראל זקוק לזה.
האליטה שולטת באנוסים על ידי בידודם. אך ברגע שהם מתאחדים, הם פירקו את הבידוד הזה. אנשים פוחדים להפסיק להיות ״חלק מהמערכת״ אך ברגע שהם מבינים ש׳המערכת׳ היא לא הצבא, השב״כ, בית החולים או ההיי-טק אלא המערכת שלנו היא זהותית – זהות עם ישראל בארצו, הרבה יותר קל להם להתמודד, לקבל אומץ להביע דעה במקום העבודה, ואפילו להיות מוכנים לצאת לחופשי במחיר דחייה ויציאה מהמערכת. האנוסים פוחדים מ״דעת הקהל״ אותה מעצבת בעיקר התקשורת, וברגע שהם נפגשים עם אנשים שדומים להם, לפתע מתגלה שהדעות המסורתיות והלאומיות הן ׳דעת הקהל׳, ודווקא דעת התקשורת והאקדמיה, היא דעת מיעוט, למרות שהיא נאמרת בפאתוס וביטחון. אנחנו נמצאים בתהליך היסטורי של חילופי אליטות, וככל שהזמן חולף יותר ויותר אנוסים יוצאים לחירות, מקבלים אומץ וגבורה לבטא את עולם הרוח שלהם. התהליך הזה מתרחש בצורה הדרגתית בכל שכבות העם. וככל שנהיה מחוברים לשורשים ולמסורת ישראל, כך נתמלא בגבורה יהודית לדבר על המסורת והאמונה שלנו גם במקומות הכי מפחידים ולא נחשוש משיימינג רעיל. כשמבינים את המנגנון הזה גם מבינים כמה הערכה והוקרה עלינו להוקיר לגיבורים רבים המתהלכים ביננו שלא ויתרו על זהותם. נצעד לאורם בדרך לחירות עמנו.
