א. לא רוצים שננצח
השמאל הרדיקלי לא מעוניין שמדינת ישראל תנצח במלחמה. נקודה.
כיצד ניתן לכתוב דברים חמורים כאלה?
ניצחון שיביא להכרעת החמאס יחסל סופית את חלום המדינה הפלשתינית ויזרוק אל פח הזבל של ההיסטוריה את תפיסות העולם של השמאל.
ידן של הלאומיות, המסורת והאופטימיות תהיה על העליונה, ויהיה זה משבר עמוק למי ש'בנה על' מדינה חסרת זהות ייחודית בעלת שורשים עתיקים.
המאבק של השמאל הרדיקלי על המשך שירותו של רונן בר הוא הרי מטורלל לגמרי – אלא אם כן הם מבינים שהמשך שירותו של בר הוא המשך התבצרות אלימה במעוז חשוב של שלטון הדיפ-סטייט
ב. מפלס הלחץ גואה
ככל שאנו מתקדמים, למרות הקשיים הרבים ולמרות ביקורת צודקת יותר או פחות, כך מפלס הלחץ עולה וההתנגשות התרבותית הולכת וגוברת. הכרעת החמאס ומתן עדיפות לשיקולים לאומיים כלליים באים על חשבון הזעקות המוכרות: "עכשיו".
ג. מלחמה פיזית ותרבותית
המלחמה הפיזית שמעל פני השטח היא ביטוי למלחמת תרבות פנימית סמויה בין עולמות הרעיונות של מחנות שונים בעם ישראל.
מול מי אנו נלחמים, מול אומה רצחנית או טרוריסטים בודדים? כיצד נלחמים, קצב ההתקדמות, סימון היעדים, מהם כללי המותר והאסור, מהן המגבלות ומהם האילוצים ועוד – הכול הוא נגזרת של עולם ערכים.
למשל, פחד וזעזוע (אנטי) מוסרי מכיבוש שטח מביא לאידיאליזציה של תפיסת הפשיטות חסרת התוחלת. ולעומת זאת, הבנת צדקת הדרך ביחס להכרח המלחמה תוביל למוטיבציה ולרצון להכריע.
המאבק של השמאל הרדיקלי על המשך שירותו של רונן בר הוא הרי מטורלל לגמרי – אלא אם כן הם מבינים שהמשך שירותו של בר הוא המשך התבצרות אלימה במעוז חשוב של שלטון הדיפ-סטייט. מ.ש.ל.
ד. מפריעים לנַצח וגם לנֵצַח
המסקנה הפשוטה מדברים אלו היא, שיש בתוכנו גורמים שפשוט לא רוצים שעם ישראל ינצח במלחמה.
גורמים הרואים לנכון להושיב את רה"מ בבית המשפט לשלושה דיונים בשבוע על זוטות – לא מעוניינים שננצח.
גורמים שאינם מאפשרים לחסל מחבלים 'ללא שיוך רשמי לחמאס' אף שהשתתפו בטבח – אינם רוצים שננצח.
גורמי משפט ואקדמיה המזדעזעים מהרג 'בלתי מעורבים' שעלצו בטבח – אינם רוצים שננצח.
אנשים כיאיר גולן, המאשים את צה"ל בפשעי מלחמה מזעזעים (כמה שיהפוך את זה ויתרץ את זה) – אינם רוצים שננצח.
הם רואים בניצחון ובהכרעה השחתה מוסרית ואיבוד צלם אנוש, כפי שהם תופסים אותם. ובעיקר – הם נאבקים על כוח. שררה וכוח.
ה. לא 'עוד אירוע'
וכעת ניכר שאנו מגיעים לרגעי השיא במלחמת התרבות הזו, המשולבת עם המלחמה הפיזית – המאבק על מינוי ראש השב"כ.
יובהר: העיסוק בדמותו של האלוף זיני האיש, כלל אינו רלוונטי.
המאבק הוא על מיהו הריבון, והמאבק הזה מגיע לשיא חדש. אין זה עוד מאבק, זהו ה-מאבק בה"א הידיעה. אם הממשלה לא תצליח למנות את מי שבחרה, תהיה זו מכה קשה לציבור הלאומי ולעומד בראשו.
מפח הנפש יהיה גדול והמחיר עלול להיות קשה.
ו. עדכון גרסת הפעלה
אמנם לא אלמן ישראל, אבל התקופה אינה שגרתית. המציאות אינה רגילה, מדובר בשעה גורלית.
מי שלא הבין זאת עד היום, טוב יעשה אם יעמיק בנושא. אנחנו נדרשים לחשוב מה תהיה תגובתנו לפסילה צפויה של מינוי כה משמעותי, של ראש שב"כ, בידי ממשלה נבחרת וריבונית.
במציאות נורמלית היה ראוי לעבור מדלת לדלת ולשכנע אנשים לצאת לרחובות ולעשות מעשה, כפי שנעשה בימי ההתנתקות סביב משאל המתפקדים.
איזה מעשה? זה כבר עניין בפני עצמו. אבל קודם כל צריך להבין את הדרמה שאנו בעיצומה.
נדרשת קפיצת מדרגה של ממש בהסברת המציאות. כל מורה, הורה, מדריך, רב או כל אדם בעל יכולת ביטוי – ראוי שיעורר את הציבור שעליו יש לו השפעה להבין את גודל השעה
ז. נבצרות או משילות
ייתכן שהמהלך הנגדי של השמאל הרדיקלי הוא להוציא את ראש הממשלה לנבצרות, להביא לכאוס ולהפלת הממשלה.
מי שחושב שזו הגזמה, למעשה מסרב להכיר בכך שאנו בעיצומה של הפיכה שקטה ושיטתית בת שנים רבות, שבימים אלו רק מגיעה לשיאה. המוחות הקודחים בשמאל הרדיקלי מסוגלים למעשים רדיקליים. הם מוכיחים זאת יום יום ושעה שעה.
ח. מה נדרש לעשות?
בעת הזאת נדרש לשאול קודם 'מה עלינו לחשוב'.
נהוג לומר כי "המודעות היא שולחן העבודה של השינוי".
נדרשת קפיצת מדרגה של ממש בהסברת המציאות. כל מורה, הורה, מדריך, רב או כל אדם בעל יכולת ביטוי – ראוי שיעורר את הציבור שעליו יש לו השפעה להבין את גודל השעה.
הכל תלוי בתודעה ציבורית רחבה.
ט. חירות בכל מחיר
רק לאחר הבנת חומרת הדברים כהווייתם, בלי כחל ושרק, ללא שום גלגול עיניים המביט על המציאות והמאבק באדישות במסווה של אופטימיות וגדלות רוח, יהיה אפשר להתקדם לפעולות מעשיות, נחושות, המדגישות באופן ברור: יצאנו לחירות, לא נסכים עוד להיות נתינים זרים בארצנו.
י. ייקח כמה שייקח, עם ישראל ינצח!
