א. ב׳זום אין׳ מצומצם וממוקד מאוד בשחרור שלוש החטופות, אין מי שלא מתרגש ושמח.
מי יכול להישאר אדיש לתמונות הללו?
שלוש בנות ששוחררו מציפורני השטן לאחר מאות ימים בשבי, החוזרות אל חיק משפחותיהן החם ויוצאות מהגיהנום לחירות.
מה אפשר כבר לומר?
עשו מאמץ וצאו מהתמונה מ׳זום אין׳ ל׳זום אאוט׳. נסו לדמיין: כיצד תיראה החברה הישראלית לאחר 42 ימים מורטי עצבים שכאלה?
ב. אפשר להתמקד ב׳זום אין׳ הזה עוד ועוד, מזוויות רבות.
כל אולפני הטלוויזיה, העיתונים, אתרי החדשות והרשתות החברתיות – כולם מלאים בהתרגשות רבה ואמיתית.
בכל מעגל של חיינו נפגוש את ההתרגשות הזו; בעבודה, בצבא, בתור במכולת ובהמתנה בבנק – מכל עבר ניווכח בעיניים בורקות ובזיק של תקווה בעיניים. וכולנו, כולנו נהיה שותפים לתחושות האלה, כאחים מלאים ממש.
ג. גם המתנגדים לעסקה, בעת הזאת, למראה התמונות הללו, יתרגשו מאוד ויביעו הזדהות. ההתנגדות תידחה ותידחק לפינה, וסולידריות כנה עם המשפחות שיזכו לשחרור יקיריהן תהיה על העליונה.
כך כל האומה כולה, בלי יוצא מן הכלל.
אבל בעת הזאת כדאי לשים לב לנקודה שאולי רק חברי הקבוצה הזו יכולים להעריכה ולתת עליה את הדעת:
עשו מאמץ וצאו מהתמונה מ׳זום אין׳ ל׳זום אאוט׳. נסו לדמיין: כיצד תיראה החברה הישראלית לאחר 42 ימים מורטי עצבים שכאלה?
כולנו נהפוך להר של ציפייה ורגשנות. ציפייה מתמשכת מורטת עצבים לדיווח הבא של החמאס, כסיסת ציפורניים לאומית מתמשכת, והצפה רגשית לאומית שלא נראתה פה כבר שנים.
אנחנו יודעים כיצד נראה אדם הצופה בסרט דרמה סוחט דמעות במשך שעה וחצי; כעת נסו לדמיין אומה הצופה בסרט כזה במשך 42 יום.
אויבינו מבינים היטב את רגישותנו לחיי אדם.
הם מומחים במניפולציות, כידוע.
אני לא יודע אם זה העיתוי הנכון לכתוב דברים שכאלה, אבל כדאי מאוד לנסות לדמיין את הזרעים שנזרעים ברגעים אלה ממש
על הנקודה הזאת הם ילחצו עד הסוף. הם לא יוותרו על שום מניפולציה כדי לסחוט אותנו כמו לימון ולהרפות את שרירי מוחנו.
גם בתוכנו ימשיך מפעל חסר תקדים הסוחט אותנו רגשית, והוא לא ירפה עם מסריו המתוחכמים המונעים כל שיח רציונאלי ומאוזן לאחר התמונות המרגשות האלה.
ואז, לאחר 42 יום, נידרש כאומה לשוב ולהילחם. להקשות את ליבנו, להקשיח את הנפש ולצאת בגבורה כמו מלוע של תותח.
מבחינה לאומית זה יהיה קשה ומורכב מאוד. ההצלחה – במחיר נוראי – של שחרור החטופים כעת, בוודאי תגרום לציפור קטנה בנפש ללחוש בחוזקה: ״אולי עדיף להמשיך עם העסקאות האלה וזהו? הנה, זה הצליח; לא שילמנו מחיר יקר כבר עד כה? למי יש עוד כוח…?״
אני לא יודע אם זה העיתוי הנכון לכתוב דברים שכאלה, אבל כדאי מאוד לנסות לדמיין את הזרעים שנזרעים ברגעים אלה ממש.
אז אולי לא כעת, לא היום, נעסוק בכך. היום נשמח עם המשפחות. אבל מחר כן. ומחרתיים בהחלט.
דווקא מתוך דאגה ואחריות לעם ישראל ולדורות הבאים.
אם הדברים האלה מתיישבים על מוחכם, אל תירתעו מלהשמיע אותם היכן שזה יכול להישמע.
אתם לא אויבים ולא אנשים אכזריים. אתם מחזיקים בדעה הראויה בהחלט להילקח בחשבון.
ואם מישהו דוחה אותה בשאט נפש עקב חוסר טקט, שאלו אותו מתי לדעתו בדיוק היה בעבר, או יהיה בעתיד, העיתוי הנכון לעסוק בכך.
בשורות טובות.