א – תפיסות מלחמה פרוגרסיביות
נתחיל מהסוף. החידוש הגדול של המלחמה הנוכחית הוא ההבנה, שחלחלה בצורה רחבה ביחידות השדה, באשר לעובדה שמדובר במלחמה של טוב מול רוע. ההבנה הפשוטה הזו היא חידוש גדול, בתקופה בה התפיסה הליברלית-פלורליסטית של מלחמות השתלטה לחלוטין על תורות המלחמה ועל דיני מלחמה.
התפיסה הפרוגרסיבית של מלחמה סירסה לחלוטין את היכולת לעשות הפרדה בין טוב לרוע בשדה הקרב, מחקה לחלוטין את היכולת של חברה לצאת למלחמה בשם מטרה נעלה וצודקת, וצמצמה אותה לכדי לגיטימיציה, במקרה הטוב, להגנה עצמית ברמה הדחופה.
זו רוח ותמצית הדברים של אחד הספרים המשפיעים ביותר על התפיסה האתית (האנטי לאומית) של מלחמה, תפיסה המעצבת היום את המנגנון הבטחוני-משפטי: 'מלחמות צודקות ולא צודקות' של מיכאל וולצר.
בהקדמה לקורא הישראלי הוא קובע את כלל האצבע ב'מוסר מלחמה', לפיו "המלחמה היחידה שאנו יכולים לסנגר עליה היא המלחמה שאיננו יכולים להימנע ממנה". קרי: רק כשהמחבל פרץ לביתך והניח את חרבו על צווארך, אתה רשאי להגיב בתקיפות הנדרשת. כאן תמצית הקונספציה הבטחונית-משפטית-אתית.
לתפיסתו, מלחמה על חבל ארץ, על אדמות לאום, הפכה למטרה לאומית פסולה, ומושגים כמו ניצחון על הרוע הפכו לבלתי-מוסריים מעיקרם. הרגש הלאומי נעקר לחלוטין, ויחדאיתו נעקרה התודעה היקרה – שהעם שלך נלחם למען מטרה אנושית נעלה. זה מה שגרם להעלמת ערך הנצחון מרוח צה"ל, פיקוח הולך וגובר של ה'כנסיה' המשפטית על החלטות צבאיות, והחמרה מתמשכת בתפיסת הפעלת הכוח והוראות הפתיחה באש.
באטמוספירה זו, כל מי שממשיך עם הדיבור 'המיושן' על חבלי מולדת וניצחון הטוב על הרוע מקוטלג כג'יהאדיסט, שהפך מכינוי של אסלאם רדיקלי לכינוי המיוחס לבני עמך, אלה שהם עדיין בעלי תודעה לאומית.
השפעת התפיסה הזו הפכה את מערכת הביטחון מגוף עם רצון חיים לאומי ותודעה ריבונית, למנגנון נוסף של שירותי אזרח וזכויות אדם. השינוי הזה הוא אם כל קונספציה שגויה.
השעבוד הזה לתפיסה פרוגרסיבית של מלחמה – כולל ריקון הצדקת המלחמה מתוכן ורידודה להגנה עצמית דחופה בלבד – יצר תפיסה בטחונית מגובה משפטית (או שמא תפיסה משפטית מגובה בטחונית…) של עצימת עיניים בפני הרוע המתקרב, ודמיונות כוזבים על כך ש'האויב שלך הוא כמוך בדיוק'.
תודעה התקפית מתוך זכירת הכלל הידוע לפיו 'חזקה על קו המגע שייפרץ' הוחלפה בבטחון בגדרות גבוהות, טכנולוגיה ואינטרסים כלכליים משותפים.
ככל שכדור השלג הפרוגרסיבי תפס תאוצה מהר יותר, כך הלכה תפיסת היסוד שוולצר הנחיל, והקצינה; וככל שהקצינה, התיאבון והתעוזה האסלאמית לנצל זאת עד תום הלכו ותפחו, עד הפיצוץ שאנו חווים כעת.
השפעת התפיסה הזו הפכה את מערכת הביטחון מגוף עם רצון חיים לאומי ותודעה ריבונית, למנגנון נוסף של שירותי אזרח וזכויות אדם. השינוי הזה הוא אם כל קונספציה שגויה
ב – הקונספציה ממשיכה אל תוך המלחמה
ככל שהגישה הזו חיזקה את אחיזתה בתפיסת המלחמה, כך העמיקה התפיסה הפלורליסטית של הצדק המלחמתי. תודעה של מלחמה על הטוב בעולם התחלפה (במקרה הטוב!) לסימטריה מוסרית ביחס למטרות של שני הצדדים – כמו שכותב וולצר על חיילי האויב, שהם "ברנשים מסכנים בדיוק כמוני… אנו שווים זה לזה מבחינה מוסרית".
התפיסה הסימטרית הזו העתיקה כמעט לחלוטין את השיפוט המוסרי מדיון בשאלה בשם איזו מטרה כל צד נלחם, לשאלת המידתיות של הפעלת הכוח בתוך המלחמה. כי – אם האחד לא יותר מוסרי מזולתו בהיבט של מטרות המלחמה – כיצד נהיה מוסריים וצודקים יותר מהצד השני? רק על ידי ריסון הכוח והגבלתו להגנה עצמית דחופה בלבד, אחרת "אנחנו לא יותר טובים מהצד השני", משפט שהפך לביטוי החביב על מוסר המלחמה בשמאל. ספרו של וולצר 'מלחמות צודקות' שם לפיכך את כל יהבו המוסרי על ריסון כוח מקסימלי בתוך המלחמה, מתוך יצירת 'צדק סימטרי' של כל המשתתפים בה.
כיוון ש'אין כאן טובים ורעים', כל התפיסה הביטחונית והמשפטית עסוקה באיזון בין הענקת הגנה לאזרחיך תוך שימוש מינימלי בכוח צבאי. את חייליך מותר ואף חובה לסכן לשם כך; זו חובתם המוסרית כדי 'להיות טובים יותר'.
וכמו שכותב וולצר: "אם הצלת חיי אזרחים (של האויב) פירושה סיכון חיי החיילים, הרי יש לקבל את הסיכון הזה".
הקונספציה שגרמה לך לעצום עיניים לפני המלחמה ממשיכה במהלכה. לא עסוקים בנצחון, אלא בשכנוע הצד השני להגיע להסכם; לא עסוקים בהכרעה ובהכנעת האויב, אלא במוטוריקה עדינה של איתור ובידול החיילים אוחזי הנשק, המסתתרים בתוך אוכלוסיית האויב, תוך דאגה לרווחת אותה אוכלוסיה על חשבון חיילינו. לא עסוקים במטרה להחזיר את חייליך הביתה בשלום אחרי ביצוע המשימה – אלא בהחזרת אזרחי האויב הביתה בשלום.
השגעון הזה לעולם מותיר את הנצחון וההכרעה מחוץ להישג יד, הופך את החולשה של האויב ליתרון האסטרטגי שלו, ומקריב את חיי חייליך על מזבח הכנסיה המשפטית-ליברלית והוד קדושתה.
ומה התוצאה המוסרית היחידה האפשרית של מלחמה, לתפיסה זו? מציאת פרטנר בצד השני ו'פתרון צודק לשני הצדדים'. הקונספציה ממשיכה מתוך המלחמה אל תוך מטרותיה ויעדיה, אל תוך 'היום שאחרי'.
זוהי אם כל הקונספציות. היא יצרה תפיסה שגויה של עצמנו כחברה, ואז יצרה תפיסה בלתי-מוסרית של מלחמה, ומכאן – תפיסה משובשת של האויב; וכל השיבוש הזה עיצב גם את הקונספציה של מערכת הבטחון.
השגעון הזה לעולם מותיר את הנצחון וההכרעה מחוץ להישג יד, הופך את החולשה של האויב ליתרון האסטרטגי שלו, ומקריב את חיי חייליך על מזבח הכנסיה המשפטית-ליברלית והוד קדושתה
ג – רוח אחרת
כמו שפתחתי, הזעזוע הנורא מתוכו פרצה מלחמה זו שחרר, לפחות לזמן-מה, את התפיסות האלה אצל חלקים גדולים בעם ישראל ויחידות השדה של צה"ל. אנחנו לא מתביישים לומר שאנו נלחמים על ארצנו ועמנו, ועל נצחון הטוב על הרוע. אנחנו יודעים לקבוע ביתר בהירות על מה ובשם מה אנו נלחמים ומנצחים. אנו לא זקוקים לחוש בכל פעם את החרב על הצוואר כדי להכות באויב בכל מקום בו הוא נמצא. אבל רק התחלנו. הקונספציה עדיין שולטת בצורה חזקה מאוד בתפיסות העולם של פרופסורים לאתיקה, ראשי מערכת הבטחון והמטכ"ל, ראשי הפרקליטות הצבאית והיעוץ המשפטי. יקח עוד זמן עד שהלחץ, המגיע מלמטה, ישפיע בכיוון מעלה. בינתיים, עלינו לדעת לנסח עבור עצמנו ולזהות את מה שמקולקל בשורש, ואת הערכים אותם אנו חפצים להשיב לדלת הראשית של החשיבה הבטחונית והצבאית של עם ישראל. השעה בשלה לכך. ההכרח, בדמותם של מפלצות האדם שקמו לכלותנו, מאיץ בנו. הכוחות הפנימיים שהתעוררו בנו בשנה האחרונה מעודדים אותנו.
ולא רק אנחנו מחכים לזה. גם העולם החופשי מחכה וזקוק לזה. יותר מתמיד.
פרופ' אבי שגיא, האחראי לכתיבת רוח צה"ל, מתמצת בפחות מדקה את מחלת הרוח ממנה עם ישראל צריך להירפא כדי לחזור להיות חפץ חיים:
קראו את המאמר של רפאל בן לוי – להשיב את הצדק למלחמה, על כך שמלחמה עשויה להיות צודקת גם כשהיא איננה הגנתית בלבד: