א. כשהייתי בשמאל
אחד הדברים שהיו נוכחים מאד בחיים שלנו היה חוסר הנעימות בלהיות שמח.
חיינו במוסכמה אילמת, שלהיות באמת שמח משמע להיות קר לב, אדיש.
מדוע? מכיוון שבעולם הזה יש כל כך הרבה כאב, ושמחה בעולם כזה משמע חוסר אכפתיות לכאב ולעצב.
השמחה היחידה שהיתה 'מותרת' בעולם שחייתי בו הייתה שמחה של בריחה. זה יכול להיות אלכוהול, מוזיקה מחרישת אוזניים במסיבה, טלוויזיה, חופשה בחו"ל וכו'. אבל, לא שמחה עצמית. לא שמחה הנובעת מהכרת תודה על המציאות.
לא שמחה שמעידה שהעולם ביסודו הוא טוב.
באווירה כזאת, להגיד שהעולם הוא טוב והמציאות היא נס, היה סימן לכך שאתה חולה נפש.
לשם המחשה, שיר שמדבר על זה ש'השם יתברך תמיד אוהב אותי' ו'יהיה לי עוד יותר טוב' היה יכול להיות תועבה מוחלטת בעיננו, ביטוי של קהות חושים לחושך והאומללות השוררים בעולם.
אלא מאי, שמגיל קטן הרגשתי סלידה פנימית מתובנות פילוסופיות קודרות ופסימיות אלו, הרגשתי באינטואיציה שהעולם הוא כן טוב, שלא יכול להיות שהגענו פה סתם לרעה לקול צחוקו הציני והמרושע של הגורל האילם והחרש.
ההבדל הזה, בין לסמוך על האינטואיציות האישיות, והכלל-אנושיות, לבין הציניקן החי מזלזולם, מהרחקתם וראייתם כאינסטינקטים בבוניים ותו לא, מבדלת את העולם הישראלי והמערבי כיום.
ב. הגישה האינטואיטיבית, והגישה הציניקנית,
לפני שתתהו, חשוב לי להדגיש: הגישה האינטואיטיבית שאני מדבר עליה איננה מקדשת יצרים ברבריים כמו התרבות הערבית-איסלאמית, וגם איננה מאדירה רגשנות הפכפכה כמו תרבות הפוסטמודרנה.
לעומתם, הגישה האינטואיטיבית מכבדת את האינטואיציה של הדורות.
היהדות למשל היא דוגמה מדוייקת של כבוד לאינטואיציה של הדורות.
המסורת היא סך כל האינטואיציה של הדורות בעם ישראל. ייסוד חנוכה, התקבלות הגמרא והשולחן ערוך, התבטלות תקנת עזרא, התקדמות לבית הבנוי מאיש ואישה אחת ולא ריבוי נשים, ועוד. הם קדושים כי אינטואיטיבית מסורת רוב דורות האומה החליטה כך, לא ההיפך.
לעומתם, כשהקדוש בחיינו נמצא במקום הנכון, בזהות היהודית שלנו, אז אפשר לשים גם את השיקול הכללי, השיקול ארוך הטווח, השיקול השכלי, במקומות הראויים, ודווקא שם פוגשים את הנשגב, האינסוף, המשמעות
ג. הפילוסופים, אפרופו חנוכה, ניסו להגות 'מוסר חדש', להחלפת האינטואיציה, והנצרות הגדירה כמוסרי את מה שבדווקא סותר את האינטואיציה, למשל באמירתה 'אתם אומרים אהבו את רעכם, ואילו אני אומר אהבו אף את שונאיכם אויבכם ורודפיכם'.
פה בין היתר מסתתר הבדל משמעותי נוסף בין השקפות, אותו הרגשתי ממש על בשרי כאדם שפעם לא הכיר יהדות, ובלי להבין אותו אנו נתקעים בשיח חרשים:
כל אדם חייב להרגיש שיש משהו נשגב, נבדל, 'קדוש' בחייו, משהו ששם אותו כמותר מן הבהמה, משיקולים קרים נטולי ערכים. כשהקדוש לא מגיע מתוך הזהות היהודית, אז מחפשים אותו בתיאוריות פילוסופיות, מוסר נוצרי, או המצאות רגשניות.
ככה הרגשתי לגבי גלעד שליט כשהייתי בן 17. 'המוכנות לשחרר אלף מחבלים היא המבדילה ביננו לבין חיות, המדגישה את מותר האדם והאחווה לצלם שלו'. ככל שהיינו משחררים יותר מחבלים מבחינתי זה היה מביע התעלות רוחנית גבוהה יותר המעריכה את צלמו של גלעד. מי שהיה עושה לעומתי שיקול ארוך טווח, שכלי, כללי, היה נחשב בעיני כפחות אדם. כפחות מותר מהבהמה. מה לי ולו?
את אותה 'התעלות רוחנית' מרגיש שופט, אלוף או פקיד שעושה דבר המנוגד לאינטואיציה האישית והלאומית, ואם את ה'מחיר' אפילו לא הוא עצמו ישלם, אלא הוא יושת על תושב דרום תל-אביב או החייל בחזית, הפיתוי גדול אף יותר.
לעומתם, כשהקדוש בחיינו נמצא במקום הנכון, בזהות היהודית שלנו, אז אפשר לשים גם את השיקול הכללי, השיקול ארוך הטווח, השיקול השכלי, במקומות הראויים, ודווקא שם פוגשים את הנשגב, האינסוף, המשמעות.
כל מי שינסה להתנתק מזהותו, מ'עניי עירך קודמים', ולהיות 'אובייקטיבי' ו'פילוסופי' יגיע לנצרות ולקריסה מוסרית.
רק אדם היודע לענות באופן חד וברור לשאלתה של רומי סוויסה בת השש המגוננת על ליה בת השלוש ברכב עם אמה הירויה, יכול להיות בעל מוסר יהודי.
"אתם של ישראל?"
ד. שליטה, הסכמות והידברות.
השמאל, בעל הגישה הציניקנית, לעולם יראה את בעלי הגישה האינטואיטיבית, כלומר הרוב היהודי, כבבונים.
זה לא משהו אישי, יש לזה פשוט שורשים רעיוניים יסודיים מאד בתפיסת עולמו.
גם אני בזמנו חשבתי שחייבים לשלוט בבונים.
לצערינו, אלו שתי גישות שלא יכולות לחיות ביחד, לא יעזור כמה ישקיעו בהידברות, בהסכמות, או בשיח, יש שאיפות סותרות במהותן, אי אפשר ליישב ביניהן.
ממש כמו השאיפה הציונית והשאיפה ה'פלסטינית'. כל מי שכנה עם עצמו יודע שההגדרה של 'פלסטיני' היא ריבונות ערבית על כל מטר בא"י, כולל ה'התנחלויות' יצהר, בארי ורמת-אביב. ערבי המגדיר עצמו 'פלסטיני' הוא אויב, עד שיחליט להגדיר עצמו 'גר-תושב', כמו הדרוזים או הצ'רקסים.
ממש כך, להבדיל, הגישה הציניקנית הדורשת שליטה בלעדית בקבלת ההחלטות המדיניות-משפטיות-צבאיות, לא יכולה לעולם לדור יחד עם השאיפה של הרוב היהודי לריבונות עצמית.
הכל מתחיל מהשאלה האם יש לאדם כבוד לעם ישראל, לזהותו, ולמורשתו היהודית
צריך לזכור שהרוב היהודי סך הכל דורש לקבל קול שווה בקלפי, בבג"ץ, בשולחן המטכ"ל והשב"כ, באקדמיה והות"ת, בתקשורת, בהסתדרויות, בפקידות וכו'. הרוב היהודי רק רוצה להשתחרר מהאזיקים של הציניקנים. לא יותר ולא פחות. ואסור להתנצל על כך. הפיתרון היחיד לדעתי הוא מדינה מצומצמת בענייני פנים ככל הניתן. לא לכפות ולא להתערב לאף אחד. ולזה הציניקנים לעולם לעולם לא יסכימו, כי הדי.אן.איי שלהם זה רודנות. אין להם משמעות בחיים בלי רודנות. ביום שהשמאל יניח את ה'אקדח', יהיה שלום. אבל זה לא יקרה. ולכן אנחנו לא נרפה עד שנשבור את האזיקים. שברנו בפסח. בחנוכה. נשבור שוב ונצא לחירות.
הפיתרון היחיד לציניקן הוא לעבור תהליך, אני הקטן עברתי אותו, בו נשברת הגאווה, והריק העצמי כבר לא מתמלא משליטה באחרים, אלא ממקום פנימי, עצמי, וקדוש יותר.
אני לא מדבר תיאוריות, מבשרי אחזה א-לוה.
הכל מתחיל מהשאלה האם יש לאדם כבוד לעם ישראל, לזהותו, ולמורשתו היהודית.
רק מנקודת פתיחה כזאת אפשר להתחיל בהידברות, הסכמות ופשרות, ולא דקה לפני.
בהצלחה!