אנחנו נמצאים בימים דרמטיים מאוד. המשפט של אלי פלדשטיין הוא סוג של 'משפט דרייפוס' בימינו.
מידע מסווג שהיה צריך להיות מועבר לראש הממשלה מוסתר ומועלם ממנו על ידי גורמים בצבא.
לא זו בלבד שהאנשים האלו לא עומדים לדין בחומרה, הם אף הופכים להיות הקורבן, ומי שמעביר את המידע ללשכת ראש הממשלה הופך להיות הפושע.
הדלפות חמורות פי כמה מהאירוע הזה היו בעבר והן לא נחקרו למרות דרישותיו החוזרות ונשנות של ראש הממשלה.
גורמי אכיפת החוק מפרשים 'פגיעה בבטחון המדינה' באופן עקום ומעוות נגד רצון רוב העם בישראל.
זה לא חדש לנו.
על עיוות הדין הזה אלפי אזרחים הגיעו השבוע לבית הדין המחוזי בתל אביב למחות.
הם לא יכלו לשתוק.
הם פשוט יצאו מאזור הנוחות, קמו מהספה והתייצבו!
יהיה מי שיאמר: "אבל איננו יודעים בדיוק מה היה… מאיפה הם יודעים?"
האנשים שהגיעו להפגין יודעים היטב. באומץ ליבם, בגבורתם וביושרתם הם מחברים את הנקודות לתמונה בהירה.
והם הגיעו.
ללא חשש ממה יגידו עליהם בתקשורת, מאיך הם יוצגו באקדמיה או איך יסוקרו בכל מיני במות "נחשבות".
ללא הסעות מאורגנות וללא מערך ממומן.
הם פשוט יצאו מאזור הנוחות, קמו מהספה והתייצבו!
עם ישראל אוהב צדקה ואוהב משפט אמת, ולכן הוא תמיד מחה כאשר היה עיוות הדין.
באופן לא מפתיע כל "ארגוני זכויות האדם" נעדרו מההפגנה הזו, מה שמטיל צל כבד על כל מעשיהם בעבר ובעתיד.
בע"ה הצדק יצא לאור בזכות אנשים ישרים, רודפי צדק, שמוחים ברע, ומוסיפים טוב
שמא תשאלו: מה זה עוזר להפגין? המחאות לא עוזרות.
זה לא נכון.
מחאה עוזרת לנו כעם לשמור על צלם אלוקים שבנו. המחאה היא קודם כל שמירה על בהירות מוסרית הנדרשת מאיתנו, מול עצמנו.
איך אפשר להישאר אדישים כשרואים עוול זועק לשמים.
תפירת תיק וחקירה אלימה עד כדי מצב שהנחקר אומר: 'טוב מותי מחיי'.
המחאה נגד הרע משאירה אותנו בריאים נפשית ורוחנית.
הטוב שבנו נשמר ומתגדל.
השתיקה מול עיוות הדין משחיתה את הנפש הפרטית והלאומית, היא מאפשרת למקרים כאלו בעתיד להישנות מתוך מחשבה שהציבור ישתוק ולא יתקומם.
לכן כל מכתב מחאה, כל הליכה להפגנה וכל כתיבה ברשתות, היא קודם כל כלפי עצמנו פנימה. והיא אף משפיעה כלפי עושי העוולות ומחזקת מאוד את משפחותיהם ואת מי שנדרש להילחם בעושי העוול.
למחות נגד הרע, ולאהוב את הטוב, ולדרוש צדק.
בע"ה הצדק יצא לאור בזכות אנשים ישרים, רודפי צדק, שמוחים ברע, ומוסיפים טוב.