היחס לבעלי כשרונות ולמוצלחים שיביאו תועלת לחברה הולך ונעלם, ולאט לאט מתפתחת כלפיהם איבה, בגלל הטענה שהצלחתם נבעה לא משום כשרונם ומאמצם אלא עקב היותם 'מדכאים'.
תפיסת ה'מֶריטוֹקרטיה' – קידום אנשים לאור כישוריהם בלבד – הולכת ונדחקת לטובת גיוון הרכב העובדים על חשבון עובדים לבנים מוכשרים רק בגלל צבע עורם, ועוד תופעות רבות, מגוונות והרסניות.
בן שפירו הוא אחד הלוחמים הרהוטים, האמיצים והחכמים בתת-התרבות הזאת.
מצורפים דבריו בנושא מתוך מאמר ב'ישראל היום' (ההדגשות אינן במקור):
המרד נגד תיאוריית הגזע הביקורתית / בן שפירו
על פי התקשורת המרכזית, הטענות נגד תיאוריות הגזע הביקורתיות הן הסחת דעת, הכפשה ימנית שנועדה להסתיר את הצדדים האפלים של ההיסטוריה האמריקנית.
לפי פרשן MSNBC צ'אק טוד, הפולמוס סביב התיאוריות הללו הוא "מלאכותי… זה נועד למנוע מאנשים לצפות או לגרום להם להקליק".
לפי איש ה־CNN באקארי סלרס, תיאוריות הגזע הביקורתיות אינן אלא "ההיסטוריה של אמריקה".
ולפי ג'ונתן קפהארט מה"וושינגטון פוסט", הטענות נגד התיאוריות הללו אינן אלא ניסיון למנוע מהאמריקנים "להכיר את ההיסטוריה שלהם".
תיאוריית הגזע הביקורתית, כמובן, אינה ההיסטוריה הממשית של אמריקה. זו השקפת עולם מעוותת שאינה נתמכת בעובדות, שלפיה שורשיהם של כל מוסדות המפתח של אמריקה נעוצים בעליונות לבנה;
זהו קמפיין אקטיביסטי הדורש לפרק את אותם מוסדות.
מייסדי האסכולה הזו כתבו כך במפורש. על פי ריצ'רד דלגאדו וז'אן סטפניק, תיאוריית הגזע הביקורתית מיוסדת על ההנחה ש "גזענות היא הנורמה, ולא החריג. הדרך הרגילה שבה החברה עושה עסקים, החוויה היומיומית הקבועה של אנשים צבעוניים בארץ הזאת".
אז מה השיגה עד כה האסכולה הזו? את ההכנעה הכמעט מוחלטת של מערכת ההשכלה הגבוהה שלנו; השחתה של התקשורת הממסדית; הזרקה של התיאוריה ההרסנית הזו אל כמעט כל מדורי הממשל הפדרלי
המשמעות היא ש"קשה לרפא את הגזענות או אפילו לאבחן אותה". לשיטתם, הנגע כה עמוק עד שאפילו מחויבות למדיניות עיוורת-צבעים ושוויונית מלאה, אינה אלא כיסוי להמשך האפליה.
מייסדי האסכולה הזו סבורים כי הלבנים לא מסוגלים להבין את הגזענות, וכי רק "בן מיעוטים יכול לדבר על גזענות".
הפתרון היחיד: להרוס את המערכות היחידות בעולם שאי פעם הצליחו לספק שגשוג וחופש להמונים. כפי שכתב מייסד נוסף של האסכולה הזו, דריק בל, "צריך לפוצץ את כל השקפת העולם הזו של זכויות הפרט, ריבונות העם ושלטון החוק".
התיאוריה הזו אינה כלי אנליטי לניתוח אינטלקטואלי כפי שרבים ממגונניה טוענים בכחש.
דלגאדו וסטפניק ברורים בנושא: "אף שהתיאוריה הזו החלה כתנועה במסגרת חקר המשפט, היא כבר מזמן חרגה מגבולות הדיסציפלינה. כיום רבים בתחום החינוך תופסים את עצמם כתיאורטיקנים ביקורתיים של הגזענות… מדעני המדינה חוקרים אסטרטגיות הצבעה באמצעות הפרדיגמה של גזע… שלא כמו תיאוריות אקדמיות אחרות, בתיאוריות הגזע הביקורתיות יש ממד אקטיביסטי".
אז מה השיגה עד כה האסכולה הזו? את ההכנעה הכמעט מוחלטת של מערכת ההשכלה הגבוהה שלנו; השחתה של התקשורת הממסדית; הזרקה של התיאוריה ההרסנית הזו אל כמעט כל מדורי הממשל הפדרלי.
ובכל זאת, כשאמריקנים באים בטענות למנהלי בתי הספר שלהם למשל, בדרישה שיחדלו מהאינדוקטרינציה ההרסנית הזו, אומרים להם שאין בכלל דבר כזה.
המרד נגד תיאוריות הגזע הביקורתיות נעוץ במסורת אמריקנית עמוקה: דחייה של מהותנות לטובת אינדיבידואליזם; העדפת אחריות אישית על פני דטרמיניזם; ומוכנות להתאחד נגד השבטיות.
עלינו להילחם נגד מי שחטפו את המוסדות שלנו ומפעילים אותם נגד כל אותם ערכים אמריקניים מסורתיים.