בעקבות המאמר הראשון נשאלנו שאלות רבות. כדי לענות עליהן נכתב מאמר-המשך זה.
שאלה:
"קראתי את המאמר שלך על 'דת הפרוגרס', ונותרתי עם שאלה מהותית: מהו השורש של האג'נדה הזו? מתוך אלו תהליכים היסטוריים או רעיוניים היא נוצרה, ולאן היא שואפת להוביל את האנושות?".
תשובה:
כדי להבין את 'דת הפרוגרס', יש להבין את הרקע שבמסגרתו היא צמחה.
התפיסה הפרוגרסיבית היא למעשה 'פרי באושים' של התרבות הפוסט-מודרנית, השולטת כיום בעיקר באקדמיה ובתקשורת.
הליבה של האידאולוגיה הפוסט-מודרנית היא ערעור מוחלט על קיומה של אמת אובייקטיבית.
אין אמת ואין שקר, אין טוב מוחלט או רע מוחלט; הכל מתנקז למושג החמקמק 'נרטיב'.
על פי התפיסה הזו, המציאות היא סובייקטיבית לחלוטין: "כל אחד והאמת שלו".
כאשר מבטלים את היכולת לשפוט מי צודק ומי טועה על בסיס עובדות או מוסר, השיח עובר מהמהות אל הסגנון.
לא משנה מה אתה אומר, אלא איך אתה אומר: האם זה מתפרש כ'פוגעני' או כ'מכיל'.
כשהאמת נעדרת מהשיח, העיסוק בטפל הופך לעיקר, והרגש הרגעי מחליף את השכל הישר.
הייאוש הזה מחתירה לאמת לא הנץ בחלל ריק. הוא תוצר של אידאולוגיות שקדמו לו – מהנצרות, ששינתה את היחס לחוק האלוקי, דרך תנועת הנאורות שהעמידה את שכל האדם במרכז במקום האל, ועד התנועה הרומנטית שקידשה ומקדשת את הרגש. כל אחת מהמגמות האלו כרסמה בהדרגה בדבקות במסורת ובמוסר המוחלט. אין כאן כוונת מכוון של אדם אחד או קבוצת אנשים בודדים, אלא זהו תוצר תרבותי של תהליכים בני מאות שנים.
התוצאה הסופית היא עולם שבו המוח האנושי משול לפלסטלינה – חומר גלם חסר צורה ביד היוצר, שניתן ללוש אותו בכל דרך וכיוון.
כשאין אמת, כל תחושת בטן הופכת לזהות מגדרית, וכל גחמה מחשבתית הופכת לאידאולוגיה מחייבת.
שאיפת העומק של התרבות הפרוגרסיבית היא אחת: פירוק. פירוק הזהות הדתית, הלאומית, המשפחתית והמינית, עד למצב של תוהו ובוהו בתפיסת הזהות האנושית.
כשהאמת נעדרת מהשיח, העיסוק בטפל הופך לעיקר, והרגש הרגעי מחליף את השכל הישר
שאלה:
"אולי אנחנו מחמירים מדי? אולי פירוק הזהויות והגישה הפוסט-מודרנית דווקא מובילים את העולם למקום טוב יותר, מקבל ומכיל יותר?".
תשובה:
זוהי טענה נפוצה, אך היא לוקה בעיוורון מסוכן.
"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". האם מלחמות מיטיבות עם האנושות? האם כאוס מביא לשגשוג? נדרשת יכולת בסיסית של הבחנה – 'הבדלה'.
הניסיון הכפייתי לחפש את הטוב בכל תופעה שלילית נובע לעיתים מנאיביות קיצונית הגובלת בניתוק מהמציאות, או לחילופין מחוסר יכולת להכיל מורכבות.
האם אדם שפוי יאכל רעל רק כדי לברר את טיב הויטמינים המועטים שאולי קיימים בו?
האם ניתן דרור לכל יצר חייתי רק משום שבסיסו יש ניצוץ של חיות? במעגל החיים הפרטיים אנו מבינים היטב את הצורך בכיבוש היצר ובהצבת גבולות.
מדוע, אם כן, אנו מאבדים את כושר השיפוט כשהדבר נוגע למעגל הרחב יותר של תרבות?
הטענה בדבר "64 מגדרים" אינה 'התקדמות' אלא אובדן דרך.
פירוק התא המשפחתי אינו 'שחרור' אלא חורבן היסוד הקיומי של החברה.
אובדן היכולת להבדיל בין טוב לרע הוא האסון הגדול ביותר לנפש האדם; זה, כפשוטו, 'איבוד הדעת'.
היהדות מלמדת אותנו שהעולם נברא על ידי הבדלות: בין אור לחושך, בין טוב לרע, בין יום השביעי לששת ימי המעשה.
ההבדלה אינה דיכוי – היא השלמה. היא זו שמאפשרת לכל כוח להתגלם בייחודיות, וליצור הרמוניה משלימה בין זכר לנקבה, בין יום וליל, בין קודש לחול.
תנועת הפרוגרס (תפיסת החיים בפועל הנובעת מהתפיסה הפוסט-מודרנית) מבקשת למחוק את ההבדלות, ולחזור לתוהו.
מי שמבקש "ללקט ניצוצות" מהפרוגרס בטרם למד להבחין בין ימינו לשמאלו, מסתכן בטביעה בים של בלבול.
שאלה:
"אבל האם בסופו של דבר, בראייה כוללת, הכל לא מוביל למקום טוב?".
תשובה:
זו אמירה רומנטית אך לא מדוייקת עובדתית. המציאות מראה לנו שישנם כוחות הרסניים. בפיזיקה, החוק השני של התרמודינמיקה מלמד שבמערכת סגורה, האנטרופיה (אי-הסדר) תמיד גדלה.
הטבע, ללא יד מכוונת ומשמרת, שואף לאי-סדר, לריקבון ולבלאי. חדר מסודר מתבלגן מעצמו, אך חדר מבולגן לא מסתדר מעצמו.
הביטו בגוף האדם:
אנו הולכים לשירותים כדי להפריש פסולת. אם "הכל טוב", מדוע לא להשאיר את הפסולת בגוף? התשובה היא זו: הבריאות תלויה ביכולת לסלק את הרע. הטוב שבפסולת הוא עצם היכולת להיפרד ממנה.
כשם שיש פסולת ביולוגית, ישנה 'פסולת רעיונית'.
לומר שכל אידאולוגיה היא לגיטימית זה חוסר אחריות.
ישנן תפיסות שמטרתן חורבן, פריקת עול ומוות. כדי לשפוט אידאולוגיה, יש לבחון את פירותיה: האם היא מעודדת ילודה או צמצום? האם היא בונה בתים או מפרקת אותם? האם היא מחזקת את הרוח או משעבדת אותה ליצרים?
תת-התרבות הפרוגרסיבית, במתכונתה הנוכחית, היא תרבות המקדמת פירוק וטשטוש גבולות. תפקידנו בעת הזו הוא להגביר את הדעת ואת הבהירות
שאלה:
"ומה עם דברי הרב קוק זצ"ל, שלימד שצריך לחפש את נקודת האמת בכל דבר וכך השקר נופל מאליו?".
תשובה:
יש הבדל עצום בין תורת הרב קוק לבין סיסמאות שטחיות שגוזרים מדבריו. השימוש במשפט הזה כדי להכשיר כל שרץ אינטלקטואלי הוא סילוף.
ראשית, במאמר "למלחמת הדעות והאמונות", הרב קוק מדגיש שבירור הניצוצות דורש גדלות בתורה והעמקה של שנים.
זה לא עסק לחובבנים.
אדם שלא מילא כרסו בש"ס ופוסקים ובמחשבת ישראל, אין לו את הכלים לבצע את הניתוח העדין הזה בלי להידבק במחלה עצמה.
שנית, הרב קוק היה מודע היטב לרוע ול"רשעה והבערות האנושית" שעיוותו את הנטיות הטבעיות.
הוא לא טען שכל ביטוי של אידאולוגיה הוא טוב, אלא שבשורש העמוק ביותר, לפני שהרעיון התעוות, היה גרעין של רצון לטוב. התפקיד שלנו אינו לקבל את האידאולוגיה הפרוגרסיבית, אלא להראות כיצד הערכים שהיא מתיימרת לייצג (כמו חמלה או צדק) מופיעים בצורתם המתוקנת והבריאה רק בתוך תורת ישראל. אנחנו לא לומדים מהם, אלא מחזירים את הטוב השבוי למקורו.
לעיתים מופיעות תפיסות רעות שרק ההתגברות עליהן תבליט את הטוב.
לסיכום:
תת-התרבות הפרוגרסיבית, במתכונתה הנוכחית, היא תרבות המקדמת פירוק וטשטוש גבולות. תפקידנו בעת הזו הוא להגביר את הדעת ואת הבהירות.
עלינו לחזור ולשנן את אומנות ההבדלה – בין טוב לרע, בין קודש לחול, בין אמת לשקר. רק מתוך עמדה יציבה ומבררת נדע לזהות רעיונות מזינים שמקדמים את האנושות, ונשכיל להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את הפסולת הרעיונית, המאיימת להחריב את עולמנו.
