א. דבר ראשון, באמת זה נכון שעיקר האדם איננו ביקורת, אלא טוב ואמת ושאיפות טובות ואמון בעולם, בחיים ובעם ישראל. בלי זה, אין טעם לעסוק בביקורת, זה סתם יגרום למרירות ויאוש.
לכן, הכתיבה כאן היא כמובן לא תחליף לכל הדברים הטובים וחשובים האלה, אלא חלק מהם, על גביהם ובשבילם.
ב. ובכל זאת, מדוע אנו זקוקים לשים כזה פוקוס על ביקורת עמוקה וחריפה על תופעות סביבנו?
קודם כל, כי זה פשוט נצרך. מסביבנו הטוב והרע מעורבבים בצורה מאוד מתעתעת. קל לאבד פוקוס ולחיות בטשטוש ערכים ומציאות. מי שבורח מהצורך בביקורת ימצא את עצמו מעורבב בגולאש דביק של ריחות נעימים אבל אוכל מקולקל.
אבל דווקא בצורך הזה בביקורת מתמדת יש בשורה טובה. זה מעיד שתפיסות שקריות זקוקות להרבה תעתוע כדי לעשות נפשות. כשהן גלויות לעיני השמש, אין להן הרבה קונים. הביקורת חושפת אותן לשמש.
ביקורת מלמדת את הכלי הכי חשוב לקדם באמת טוב בעולם: ללמוד להבדיל בין טוב לרע.
ג. לזה מצטרף משהו נוסף, חשוב מאוד. ככל שאנחנו מתקדמים יותר בדרך, יש קבוצות, לא גדולות אבל חזקות קולניות ומשפיעות, שיפעלו יותר ויותר בדרכים של בריונות, דווקא בגלל שאין להן יכולת לשכנע.
מול בריונות מוכרחים להתעמת. מי שיברח מעימות עם בריונות, נותן את המפתחות בעולם לרוע. לא נעים להתעמת עם הבריון של הכיתה. הכי נעים לרצות את כולם, או פשוט להתעלם. אבל אי אפשר לקדם שום טוב בלי אומץ לב לעמוד בפני בריונות.
בתרבות פרוגרסיבית, מתוך ריקניותה, בריונות איננה באג אלא פיצ'ר. זה חלק מהותי מהסיפור שלה. לא נוכל להתעלם.
ד. לא חיפשנו לדשדש ברע. חיפשנו לקדם טוב בעולם. גילינו שלצד ראיית פוטנציאל גדול של טוב באופק, הדרכים הסלולות להתקדם אליו השתבשו מאוד, ויצרו במקומן דרכים מתעתעות ומבלבלות.
דווקא מתוך עין טובה על עצמנו כעם וחברה, רק אם נהיה מוכנים למאבק תרבותי מחודש על הטוב, ולעמוד באומץ מול בריונות, נוכל להתקדם.
ואם חלילה נשלה את עצמנו, נברח מביקורת, ונדמיין שהדרכים סלולות ולא נדרש מאיתנו עיסוק רב כל כך בנושא, ניסע בדרכים משובשות, נסטה לגמרי מהדרך, ונאכל הרבה מרורים.
ה. הרבה מנפנפים בתורת הרב קוק להצדיק עיסוק בטוב בלבד. אבל מי שלמד בעיון אמיתי את תורת הרב קוק, ועקב אחרי מסכת חייו, יודע שדווקא בתקופה בה יש פוטנציאל גדול מאוד של טוב, שקרים וכזבים יעשו שעות נוספות, וישתמשו בכוח ההטעיה, כדי לבלבל ולעשות נפשות.
כגודל האופטימיות ופוטנציאל הטוב, גודל האתגר והתעתוע שהרע מציב כנגד.
זה נכון ביחס לאויבים מבחוץ, וזה נכון בהתאמה במאבקים תרבותיים על הדרך.
היום אנחנו בתקופה עם פוטנציאל גדול מאוד, ובהתאמה תקופה מסוכנת מאוד, וזה תמיד בא ביחד.
ו. כשלומדים להסיר את הקליפות האלה ולחשוף את מה שמטעה ומתעתע, הדרך נהיית ונראית ברורה וקרובה, ובהישג יד.
אני לא דואג לטוב, הוא ממש בהישג ידינו. אני דואג שנאבד את הדרך אליו, מרוב בלבול ותעתוע, ופחד להתעמת.
לכן, מאוד חשוב ללמד חשיבה ביקורתית כדי לחסן מפני דרכים עקלקלות, וזה דווקא מה שיאפשר לשאיפות ומחשבות הטובות של רבים וטובים לבוא לידי ביטוי ולהביא ברכה, ולא ליפול לבורות שבדרך.
ז. יש נפשות שקשה להן המאבק, זה מעייף ומחליש ומעציב ומכעיס אותן (ויש כמובן גם כאלה שזה פשוט לא מתאים לאופיים וכשרונם). מי שכזה, צריך לשקול אם כדאי לו להיחשף לתכנים של ביקורת טרם חיזק את האמון והחיבור שלו לטוב בעולם בכלל ושבהישג ידינו כעם בפרט.
כמו במלחמה צבאית נגד אויב, גם במלחמת תרבות צריך אומץ, "הירא ורך הלבב ישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו".
ח. אחרי שהדרך סלולה, יש הרבה דרכים להוסיף טוב, כל אחד בתחומו, במקצועו, סביבתו וכשרונו.
לא בטוח שנכון לצמצם פה את הדיון לתחום מסוים או להתעקש על הצעה מסוימת.
ובטוחים אנו שמתוך התפוגגות התעתועים המשבשים את הדעת, הרבה דרכים חדשות ימצאו מעצמן להביא בשורה לעם ישראל.
שבת שלום