א.
הפוסטר המצורף – "הסיכה ירדה. החור לנצח" – הוא ה'סמל' החדש של הדת הפוליטית של מתנגדי הממשלה.
זוהי תמצית המניפסט של קבוצה, שהפכה את ה'חור' – את השבר והחידלון – לנכס האסטרטגי המרכזי ואולי היחיד שלה.
כולנו הסתקרַנו: מה יקרה כשכל החטופים יחזרו? האם סוף סוף נזכה לרגע של חסד ואחדות? התשובה נמצאת בכרזה החדשה: לא.
כל החטופים חזרו – כפי שדרשתם בפטרונות מוסרית (כאילו שלאחרים לא היה אכפת): עד החטוף האחרון! אך הנרטיב לא השתנה. הוא עושה 'חישוב מסלול מחדש' כדי למצוא את האסון הבא.
כל איש שיווק יודע שקמפיין מצליח לא מחליפים. עבורם, המאבק למען החטופים היה 'קמפיין גיוס' אפקטיבי
ב.
מה עומד מאחורי האסטרטגיה הזאת?
כשדיכאון הופך למותג
מעבר לפסיכולוגיה האישית, יש כאן אסטרטגיית שיווק פוליטית מתוחכמת של 'שימור לקוחות' –
מיתוג של 'סבל איכותי':
הקבוצה הזו ממתגת את עצמה דרך יגון. ב'שוק הרגשות' הישראלי הם מוכרים מוצר של עליונות מוסרית: מי שסובל יותר – כביכול צודק יותר ומוסרי יותר.
'החור לנצח' הוא הצהרה שיווקית: 'אנחנו המותג המוסרי היחיד, כי אנחנו היחידים שמסרבים להחלים'.
ג.
כל איש שיווק יודע שקמפיין מצליח לא מחליפים. עבורם, המאבק למען החטופים היה 'קמפיין גיוס' אפקטיבי. אולם חזרתם של החטופים הביתה מהווה 'איום עסקי' ממשי על המשכיות המחאה.
לכן, אסטרטגית, הם חייבים להשאיר את ה'חור' פתוח כדי לשמר את הקהל במצב של עוררות וזעם. כדי להמשיך לתדלק מחאה.
הסיסמה הזאת מקנה להם בידול שבטי. השמחה נתפסת כמוצר של ה'מתחרים' (הימין, ה'ביביסטים', ה'משיחיים'). כדי לבדל את עצמם, הם חייבים לאמץ את ההיפוך המוחלט – דכדוך כרוני.
זהו סימן היכר שבטי, שנועד למנוע זליגה של קהל לעבר נרטיב של ניצחון או תקווה.
ד.
הפסיכולוגיה שמאחורי המנגנון
כשכל עולמך נבנה על 'אנטי ממשלה', ההצלחות של המדינה הן תקלה בנרטיב. זה מבאס.
אם החור ייסגר, על מה נתלונן? הם מחפשים אשְמה כי הם חייבים סיבה להתלונן.
לכן, במקום 'פוליטיקה של פתרונות' קיבלנו 'פוליטיקה של פצעים': ככל שתמצא יותר פצעים, כך תוכל לגייס יותר בוחרים…
כך נבנית מערכת ההפעלה, קומה על גבי קומה.
קומה תרבותית על גבי קומה פסיכולוגית, ועל גבי שתיהן תוצר שיווקי מרשים בציניות שלו.
ברמה הפיזיולוגית, הגוף של המוחים התרגל לאדרנלין של המחאה. כשהסיבה לסטרס נעלמת נוצר רִיק מאיים, וכדי למלא אותו חייבים לחזור למקום המוכר: הכעס. 'החור לנצח' הוא העוגן שמאפשר להם להמשיך להרגיש רלוונטיים.
אנחנו נמשיך לצמוח ולהתקדם בלי לשכוח את הגיבורים שנפלו, נמשיך לשאוף לתיקון ולצמיחה, משום שזהו סיפור חיינו הלאומי כבר אלפי שנים
ה.
ומה הם מפספסים כאן בגדול (משהו שהמחנה הלאומי השכיל להבין ולאמץ)?
שאפשר גם אפשר לנהל מאבק ציבורי דרך חזון ותקומה ולא דרך טראומה (גם אם זה נתפס כקשה יותר…).
אנחנו נמשיך לצמוח ולהתקדם בלי לשכוח את הגיבורים שנפלו, נמשיך לשאוף לתיקון ולצמיחה, משום שזהו סיפור חיינו הלאומי כבר אלפי שנים.
נציע לעם ישראל דרך סלולה ארוכה ואופטימית, ומי שיבחר להצטרף – יבורך.
ומי שלא – יישאר עם 'החור לנצח'; כי מי שמשקיע את כל ההון המותגי שלו בתוך פצע, סופו שישכח איך נראים חיים בריאים.
ואנחנו?
אנחנו ממשיכים לבחור בחיי משמעות וייעוד גדולים.
(הכותבת היא חוקרת תהליכי הטמעה ושיווק)