1️⃣ מאז שהימין עלה לשלטון, צצים ארגונים הפועלים במניפולטיביות צינית כדי להחליפו.
מי צריך בחירות, אם אפשר פשוט לשחק במוחות?
מניפולציה מתוחכמת במיוחד היא 'שיח של כאבים'.
זהו ניסיון להציג את האנשים שכשלו בקלפי כ'מדוכאים'.
מי יכול לראות את כאבם ולא לגלות חמלה כלפיהם?
אותם ארגונים לא מסתפקים בכך; הם אף מאשימים את נבחרי הציבור, ליתר דיוק – את הבוחרים בקלפי, בכוחנות, כאנשים שמנסים להכריע ולנצח.
"אני מדוכא משמע אני צודק"
2️⃣ בימינו לא העובדות הן הקובעות אלא קטגוריות החשיבה ומסגור השיח.
מה שעד עכשיו נקרא בשם 'דמוקרטיה פרלמנטרית-ייצוגית' יכונה מעתה 'פוליטיקה של הכרעות'.
כל אזרח ימני שהלך לקלפי מתוך רצון טוב לקדם את עולם ערכיו, ייחשב כעת ביריון אלים הרוצה לדרוך על יריבו כדי להכניעו.
המניפולציה הזו מוכרת לנו מההיסטוריה, מקרל מרקס, שחילק את העולם הכלכלי למעמדות של בעלי הון מדכאים (הרעים) ופועלים מדוכאים (הטובים).
"אני מדוכא משמע אני צודק".
כך מציג את עצמו ארגון, הטוען שאם כל הזמן תוקפים אותו, הוא כנראה צודק. כך עובדת ההתקרבנות כשיטה של מניפולציה רגשית במטרה לעורר הזדהות.
3️⃣ השיטה של 'הרבעון הרביעי' לא בנויה רק משיח של 'אנשים המנסים להכריע' מול 'אנשים כואבים'.
'פוליטיקת הזהויות' היא שיטה צינית שטחית נוספת בבנק המניפולציות.
הם טוענים: "אנחנו גם ימניים, גם שמאלנים, גם חרדים, גם דתיים, גם חילונים, גם ערבים".
ממש כל צבעי הקשת הישראלית! והמשותף לכולם ביחד – שבמקום להיות בריונים אלימים המנסים להכריע, הם קשובים לכאב של האחר, ומתחשבים בו.
איזו נאורות ורגישות!
לא כמו נבחרי הציבור הרעים והציבור הפרימיטיבי המתנצח, הבוחר בהם.
יש רק בעיה קטנה – אף אחד לא בחר באותה פוליטיקת זהויות רב-תרבותית, המנהלת שיח עם עצמה.
אדם לא יכול לומר, "אני ימני ולכן אני מייצג את הימניים", "אני אשה ולכן אני מייצגת את הנשים", וכו׳.
זה הרי מגוחך. זה לא עובד ככה.
זהו משחק מדומיין בו אנשים חושבים שאם הם מגדירים את עצמם בצורה מסויימת והגיעו להסכמה – אז זהו מודל שאפשר להעתיק אותו לרמה הציבורית והמדינית.
המודל הזה יכול לעבוד אולי במילואים או בוועד הבית. פוליטיקה עובדת בצורה אחרת, והיא עבדה כך כל השנים – עד שהימין עלה לשלטון, ואז נוצר כמובן הצורך 'להקשיב לכאב של האחר'.
4️⃣ אז מי מחליט מי הציבור שהכי כואב לו, הציבור הכי מאויים?
מדוע דווקא זה שזכה בבחירות צריך לוותר?
ממתי הרוב הוא הרע והמיעוט הוא הטוב והסובל כאב?
מה טעם יש בבחירות, ומדוע לבחור במישהו שמראש טוען שהוא יוותר לאחר?
אפשר ישירות לבחור באחר (רק שאז לא תתלווה לכך תחושת האצילות השמורה למוותרים על ערכים של אחרים).
הניסיון לומר- "אני ימני ולכן אני יכול לוותר על הערכים של הימניים" הוא לא ישר, וגם ילדותי מאוד.
אף אחד לא בחר בך כדי לוותר על הערכים שלו.
על הערכים שלך אתה רשאי לוותר, אך לא של הציבור.
ראוי, צודק ומוסרי להתחשב גם בכאב של הרוב.
גם לרוב יש רגשות, פחדים ותחושה שהוא מאויים.
הרוב הזה הולך לקלפי, ובג"ץ זורק את קולו לפח האשפה.
מדוע אין מי שמקשיב לכאב שלו? מדוע הוא לא קורא לבג"ץ שיחדל מהתנהלותו ומפוליטיקה של הכרעה מלאה בעוולות?
אל תקלו ראש בדברים הללו. נציג 'הרבעון' בסרטון 'אלה שמפוחדים' אינו בוחר בהמוני יהודים בעם ישראל החשים הסובלים יחס נוראי כלפי תפיסת עולמם.
הבחירה הזאת משפילה, דוקרת, רומסת וכואבת.
מדוע 'הרבעון הרביעי' לא מתחשב בכאבים שלהם?
מי מחליט למי כואב יותר? וכי יש לו רבעון 'כאבומטר'?
זהו כשל עמוק שאינו מכיר בעוולות הרבות שמתרחשות פה על ידי 'המיעוט הנאור', שמרגיש שהוא בעל הבית, כלפי רוב עם ישראל ודווקא הוא זה שמנסה להכריע את הרוב בצורה לא ישרה.
הייתכן ששיח הכאבים הזה מסתיר עבדות מנטלית לאליטה וניסיון לרצותה?
5️⃣ יש לי רעיון חדשני וגאוני: מאחר ואנחנו לא יודעים למי כואב יותר, וכדי שנוכל לדעת מי באמת מייצג את עולם הערכים של הציבור, מה דעתכם שנמציא שיטה חדשה, במסגרתה הולכים לקלפי כל 4 שנים, ובוחרים את נציגי הציבור.
מי שיהיה הרוב, הוא זה שייצג את ערכי הרוב. ומי שיהיה מיעוט, ייצג את ערכי המיעוט.
כמובן שנתחשב גם במיעוט, אך הוא לא יקבע את עולם הערכים בדורסנות מנומסת. ולא נחשוד ברוב שהוא אלים או דורסני אלא נאמין בכוונות הטובות שלו.
ובעיקר, המיעוט יצטרך לכבד את נבחרי הציבור. אפשר יהיה לקרוא לשיטה הזו 'פוליטיקה של כבוד הדדי'.
הגיע הזמן לעצור את השפלת העם הנאחז בציפורניים בזהותו ומורשתו.