בשנים האחרונות, עוד לפני הרפורמה והמלחמה וביתר שאת לאחריה, נעשים ניסיונות חוזרים ונשנים למשיכת השמיכה הפוליטית שמאלה בטענות ומענות למען אחדות. כדי להצדיק משיכה זו מטשטשים פעמים רבות את המחלוקות הציבוריות על הדרך, בטענה שהן בעצם לא אמיתיות או מיותרות.
לשם כך המציאו ארגונים ופוליטיקאים כל מיני סיסמאות קליטות כמו "80 אחוז מהאנשים מסכימים על 80 אחוז מהדברים", "במקום לעסוק במחלוקות, בואו נמצא פתרונות", ו"אם אנחנו יכולים להיות ביחד בטנק, אז יכולים להיות ביחד בהנהגת המדינה". הסיסמאות האלה נשמעות יפות וקליטות, אבל הן לא רק שקריות, הן גם פוגעות הן ביכולת לקדם ולהוביל דרך, והן ביכולת להיות באחדות אמיתית, לא מדומיינת.
נניח ש-80 אחוז מהאנשים מסכימים על 80 אחוז מהדברים. נניח.
אך המחלוקות העיקריות לגבי הדרך אינן על התיאוריות. רוב האנשים הם אכן בעד כל מה שטוב ונגד כל מה שרע. רוב האנשים הם בעד רוב יהודי, התיישבות יהודית, חירות וזכויות הפרט, אכיפה שוויונית של החוק, שגשוג כלכלי, הפחתת יוקר המחיה, ביטחון והרתעת האויב ועוד. כמה פשוט.
המחלוקות מתחילות ברגע שנכנסים לעובי הקורה מבחינת הבנה וניתוח של המציאות.
האם האכיפה היא אכן שוויונית? מה מפריע למימושה? האם קיים איום על הרוב היהודי? מה הגורמים לאיום? האם יש בעיית התיישבות יהודית בנגב שצריכה להדיר שינה מעינינו? השאלות הן רבות.
זה ששירתנו יחד בטנק והגנו ביחד על המדינה, העם והארץ, לא אומר שאנחנו מסכימים על זיהוי הבעיות, סדרי העדיפויות, השקעת המשאבים, ועל המחירים שיש לשלם
כלל אצבע בהבחנה בין תפיסות פוליטיות שונות קובע, שההבדלים בעיקרם לא בהכרח באים לידי ביטוי בהגדרת הרצוי, אלא קודם כל בהבנה אחרת לגמרי של המציאות הקיימת. לפעמים הסכמה על המצב הרצוי היא החלק הקל; שורש המחלוקת מתבטא דווקא בהבנת המציאות ופרשנות נאמנה שלה.
אל פרשנות שונה של המציאות מצטרפת מחלוקת נוספת: אלו בעיות הן דחופות בעינינו, ואלו בעיות נוטות להיעלם מהעין? אלו בעיות תובעות את מירב תשומת הלב, ואיזה נדחקות לסוף רשימת המטלות?
גם אם הסכמנו על הבנת המציאות, פרשנותה וניתוחה, הנה עוד כמה דברים חשובים שכנראה ישאירו את חוק ה-80/80 בעיי חורבות:
היכן אנחנו מוכנים להשקיע את המשאבים שלנו? מהו סדר העדיפויות מבחינת התקציב, משאבי האנוש ומשאבי הזמן שלנו? וחשוב יותר, מהו סדר העדיפויות הערכי ומוסרי שלנו?
האם נכון לשלם מחירים פוליטיים עבור השגת המטרה? ואיזה? על מה נהיה מוכנים לוותר בעבורה? עם איזה גורמים משפטיים, תקשורתיים ודיפלומטיים נהיה מוכנים להתעמת כדי לממש יעדים אלו?
ניקח לדוגמא את ערך השמירה על הרוב היהודי. אין לך סוגיה מוסכמת יותר ממנה; אך גם אין לך סוגיה יותר מקוטבת ממנה.
האם יש הסכמה על כך שהמצב הנוכחי אכן מאיים על הרוב היהודי? מה הגורמים לאיום? כיצד מטפלים בהם? מה אנחנו מוכנים לעשות בעניין? לשנות את חוק השבות? להתעמת עם בית המשפט ועם גורמים משפטיים שהמציאו את 'הזכות להגר'? להקדיש לזה משאבים? לשלם את מחיר ההתקפות הפוליטיות והדיפלומטיות? אלו הן שאלות כבדות משקל שבפועל משקפות את המציאות הנוכחית, בה רק מחנה אחד עסוק באמת בבעיה הזו.
כל המסננת הזו כנראה תפרק לגמרי את חוק ה-80/80 ברוב סוגיות הליבה. מי שבונה על דרך זו להשגת אחדות בעם ישראל, ימשיך לחיות בעולמות כוזבים ולדקלם סיסמאות תלושות.
האחדות קיימת והיא עוד תתחזק. והמחלוקת דווקא תחדד אותה. והן יפרו זו את זו, כמסורת העתיקה של העם הזה
מצוין, כולם בעד פתרונות ולא מחלוקות. איך לא חשבנו על זה קודם.
אך הדיבור הזה על 'פתרונות ולא מחלוקות' הוא עצמו דיבור של שמאל. השמאל כל הזמן מדבר על פתרונות, כאילו שאת כל העוני, המלחמות, את הפשיעה ואת הפקקים ניתן לפתור ללא החלטות שנויות במחלוקת, אם רק נפעיל את התבונה והרצון הטוב שלנו.
ברגע ש'הפתרונות הנפלאים' יגיעו לקרקע המציאות, ויסתבר שפתרונות נפלאים אלה מולידים בעיות חדשות אחרות (ומחירים שיש לשלם כדי להשיגם); ברגע שיתבררו המחלוקות החדשות שהם מולידים – כל אוטופיית הפתרונות תתפרק לרסיסים.
הימין, כדרכו, חי פחות בעולם ה'פתרונות' ומעדיף לדבר על החלופות, כלומר תעדוף ערכי מתוך שקלול כלל היתרונות, החסרונות והמחירים שכרוכים בכל החלטה.
גם על דרך זו לא כדאי לבנות מגדלים של אחדות.
מסקנה: זה ששירתנו יחד בטנק והגנו ביחד על המדינה, העם והארץ, לא אומר שאנחנו מסכימים על זיהוי הבעיות, סדרי העדיפויות, השקעת המשאבים, ועל המחירים שיש לשלם. פתאום לחסל גדוד חמאס הופך לקל הרבה יותר מאשר לפתור סבך פוליטי.
אבל מה עם האחדות?
חוק האחדות האמיתי קובע שכל מי שהשייכות שלו לעם היהודי חשובה לו יותר מהמחלוקות בתוך העם היהודי – ינצור בליבו את ערך האחדות. ומי שלא – כל חוקי ה-80/80 לא יעזרו לו. אז כדאי להשקיע את התשומות למען אחדות במקום הנכון, ולא לפתח פנטזיות מדומות על השגת אחדות באמצעות טשטוש המחלוקות על הדרך. אין דבר יותר לא יהודי מהציפיה הזו.
האחדות קיימת והיא עוד תתחזק. והמחלוקת דווקא תחדד אותה. והן יפרו זו את זו, כמסורת העתיקה של העם הזה.
סיסמאות קליטות אך ריקות מתוכן מונעות מאיתנו לקדם מדיניות החיונית לקיומנו ולזהותנו כעם, וגם מטשטשות את ערכה האמיתי של האחדות.
את הקואליציה בכנסת, איתה מקדמים בפועל את ישראל, בונים לפי חוק ה- 60/60: 60 אחוז מתוך עם ישראל יודעים ליצור קואליציה ולהתקדם קדימה בצעדים מדודים. לאט אבל בטוח. ואת האחדות נשמור – ללבבות, לתפילות, ולשאיפות.