א. באו לשרת – או לרשת?
יש רגעים בהיסטוריה שבהם אומה נדרשת לעמוד מול עצמה, לא מול אויביה מבחוץ אלא מול המנגנונים שבתוכה: שכבות של פקידוּת, דפוסי שליטה סמויים, ו'מומחים' המכתיבים את המציאות ללא בחירה ציבורית. רגעים שבהם החברה מבינה שמערכת שנועדה לשרת אותה, הפכה – לאט לאט, כמעט בלי שנבחין – למערכת שמנהלת אותה. זה הרגע שבו השאלה הופכת פשוטה: למי שייכת הריבונות?
עם ישראל עומד היום ברגע כזה.
בין אם נקרא לזה 'דיפ-סטייט', 'שלטון המיעוט', 'סוציאליזם ריכוזי' או 'אוליגרכיה פקידותית' – המהות אחת: העברת הכוח מן העם אל קבוצה מצומצמת שאינה תלויה בבחירה הדמוקרטית של העם
ב. מקום ללא פתקים
במשך שנים נבנתה בישראל שכבה עמוקה, עקבית ומתמידה של בירוקרטיה, מערכת משפט, גופי ביטחון, כלכלנים ורגולטורים שקיבלו הרבה כוח, ולא משום שהעם העניק להם אותו, אלא מפני שמנגנוני המדינה – אותם מנגנונים האמורים להיות שליחי הציבור – הפכו למערכת עם רצון עצמאי משל עצמה. הציבור מצביע, מחליף ממשלות, מתווכח, מבקר – אך לעיתים קרובות מגלה שההחלטות האמיתיות מתקבלות במקום אחר, בחדרים שבהם אף אזרח לא שם פתק, ושום נבחר ציבור לא מסוגל לגשת אליהם.
בין אם נקרא לזה 'דיפ-סטייט', 'שלטון המיעוט', 'סוציאליזם ריכוזי' או 'אוליגרכיה פקידותית' – המהות אחת: העברת הכוח מן העם אל קבוצה מצומצמת שאינה תלויה בבחירה הדמוקרטית של העם.
ג. המשפט והחוק – משרת או מושל?
מערכת המשפט היא דוגמה בולטת. היא נועדה להיות חומת ההגנה של האזרח. אבל כשהחומה הופכת למבצר פנימי, שאיש מבחוץ אינו נכנס אליו, נוצר מצב שבו מי שאמור לאזן – מכתיב. סמכויות שנולדו כדי לשמור על זכויות האזרח הפכו במקרים רבים לכלים לשימור כוח פנימי, המסוגל לעצור מדיניות שנבחרה על ידי רוב העם בטיעון של 'סבירות' או 'איזון' – מונחים שאין להם בעלי בית והגדרה אובייקטיבית.
הריבונות מתחילה להיראות כמין חלום ישן – משהו שהיה פעם ברור, ועכשיו צריך להיאבק עליו מחדש.
ד. מערכות הביטחון – טובת המדינה או טובת המערכת?
גם בעולם הביטחוני, שנים של חשיבה מוסדית הפכו חלק מהמערכות לכמעט אוטונומיות. קצינים בכירים קובעים סדרי עדיפויות, תוכניות פעולה ועצירות תקציב, לעיתים עוד לפני שהממשלה עצמה קבעה מדיניות. הפקידות הביטחונית הפכה לשחקן יותר מדי מרכזי, לעיתים אפילו זה שמסביר לציבור מה 'אפשר' ומה 'אי אפשר', כאילו המציאות נכתבת במשרד ולא בשטח.
ואפילו אין צורך לומר מפורשות 'אי אפשר'. פשוט מציגים חלופות בעלות תג מחיר דרקוני, שאם נבחרי הציבור יקבלו אותן הם יוצגו כמטורפים, חסרי שיקול דעת, וככאלה שפעלו בניגוד לדברי ה'מומחים'.
כך עומד נבחר הציבור ונדרש לבחור בין האפשרות להנחות את הדרג המקצועי לפעול בניגוד לרצונו, ובכך מסתכן נבחר הציבור במופע ביוש ציבורי בכלי התקשורת, לבין האפשרות לקבל את ההנחיות שהתווה הדרג המקצועי אף שאינו מאמין בהן.
על זה נאמר: 'אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי'.
בעומק הדברים, המדינה אינה שייכת למערכת. היא שייכת לעם. עם שכָּמֵהַּ למדינה ריבונית במשך כל כך הרבה זמן
ה. הכלכלה – מי בעל הבית של הכסף הציבורי?
וכך גם בכלכלה: ועדות מקצועיות, בנקאים, פקידים ומומחים מחזיקים בכלים האדירים של קביעת הריביות, המדיניות התקציבית והאופן שבו המדינה מפעילה את משאביה. מומחים הם חשובים, כן; אך אסור ש'מומחיות' תהפוך לחומת ריחוק. הדמוקרטיה אינה אוסף של טכנוקרטים – היא מייצגת עם שממנה נציגים, והנציגים אמורים למשול, ולא להתעסק בניהול מלחמת חשבונות מול פקידות שמעולם לא התמודדה מול ציבור.
ו. החזון: מדינה שבה הפקידות משרתת – ולא מחליפה – את הריבון
החזרת הריבונות לעם היא לא סיסמה, היא פעולה. היא סרטוט מחודש של יחסי המשלח והשליח: העם שולח את נבחריו, והפקידות מסייעת להם ליישם את רצון הציבור – ולא להחליף אותו.
זהו מעשה של תיקון, לא של מרידה. החזרת האיזון, לא שבירתו. הפיכת המערכות לשקופות, אחראיות, כפופות לריבון אחד: העם.
כי בעומק הדברים, המדינה אינה שייכת למערכת. היא שייכת לעם. עם שכָּמֵהַּ למדינה ריבונית במשך כל כך הרבה זמן.
מול התעוררות פנימית ציבורית של עם הנצח, החפץ בכל מאודו בחירותו ובריבונותו – שום כוח בעולם לא יכול לעמוד. דורות עם ישראל שהתפללו לגאולה ולריבונות נושאים אלינו עיניים. ואין הדבר תלוי אלא בנו.
בע"ה.