א.
חגי לובר היקר,
קראתי את דבריך על בחירתך ללכת לכיכר החטופים. דבריך נכתבו בכאב ואני מבין את הרגש המניע אותך.
גם אני אב שכול. אני גם יו"ר פורום הגבורה, המייצג מאות משפחות שאיבדו את היקר להן מכל.
במהלך המלחמה נפגשנו פעמים רבות עם ראשי המדינה, עם שרי הממשלה ועם צמרת צה"ל. אנו נושאים יום-יום את הכאב, אך לצד הכאב גם את האחריות.
ומתוך אותה תחושת אחריות, אני מבקש לומר מדוע אני לא הלכתי, ולא אלך, לכיכר החטופים.
אתעלם לרגע מהעובדה, שהמסרים שנשבו מהכיכר היו – מהרגע הראשון – נגד הממשלה המובילה את המלחמה הקשה באויבינו, ואתעלם אף מהעובדה שמאחורי הכיכר עומדים קמפיינרים מדופלמים.
אינני הולך לשם לא מפני שאיני מזדהה עם הצער, אלא מפני שצער ורגש לבדם אינם יכולים להיות מצפן מוסרי, וודאי לא מצפן לאומי, בשעות לאומיות גורליות.
כל בר דעת מבין שיש קווים שמי שחוצה אותם מאבד את הלגיטימציה והכיוון. והכיכר הזו חצתה את הקווים האלה.
המלחמה שפרצה בשמחת תורה איננה סכסוך מקומי על חטופים. היא מלחמה על עצם קיומנו וייעודנו
ב.
הכיכר ששכחה את המלחמה
כיכר החטופים הפכה ממרכז הבעת סולידריות למוקד תודעתי.
המסר העולה מהכיכר ברור ואי אפשר לטשטש אותו: תודעת החולשה, התפיסה שלפיה הפרט קודם לכלל (וגם פוגע בהחזרת החטופים), שהכאב האישי הוא הקובע את דרכה של האומה, ועוד.
מדינת ישראל לא קמה על יסוד של רחמים אלא על יסוד של גבורה, צדק ואמת. זה מה שמבדיל אותנו מהנצרות. לא על יסוד של "אני" אלא של "אנחנו", כקולקטיב היסטורי בעל עבר מפואר ועתיד גדול.
המלחמה שפרצה בשמחת תורה איננה סכסוך מקומי על חטופים. היא מלחמה על עצם קיומנו וייעודנו.
זהו מאבק על הזכות של העם היהודי לחיות בארץ ישראל בביטחון, בגאווה ובאמונה.
כאשר הכיכר הזו ממקדת את השיח הציבורי כולו סביב "השבת כולם עכשיו ובכל מחיר”, היא שוכחת את מה שמונח בבסיס המאבק: הכרעת האויב המבקש להשמידנו.
אומה שאינה מסוגלת לומר “יש דברים שחשובים מהחיים הפרטיים" תאבד לבסוף גם את חייה וגם את דרכה.
מדוע בכלל ללכת לצבא ולהלחם על מדינת ישראל, אם החיים האישיים הינם הערך העליון?
ג.
טעותה של הציונות הדתית
יש בי כאב עמוק כשאני רואה אנשים מן הציבור שלי, יראי שמים, אוהבי תורה וארץ, עומדים בכיכר החטופים ומריעים לסיסמאות שסותרות היגיון פשוט, סותרות את רוח הציונות הדתית ואת ערכי התורה.
יתכן שיש כאן תהליך היסטורי עמוק: מאז רצח רבין, חלקים בציונות הדתית נושאים על גבם רגשות אשם לא-להם.
מאז כיכר רבין של 1995, שבה הפכה אמונה עזה לסטיגמה, אנו מנסים “להוכיח” שאנחנו אנושיים, רגישים, רכים.
והנה, שלושים שנה אחרי, מצאנו את עצמנו נגררים לכיכר אחרת, לכיכר החטופים – בשם אותו צורך פסיכולוגי להיראות טוב בעיני אחרים, גם במחיר ויתור על אמת כה פשוטה.
אבל זהו מחיר יקר מדי.
הציונות הדתית לא נועדה להיות עוד "זרם סימפטי" בתוך העם היהודי. תפקידה מאז ומתמיד היה והינו: להוביל את העם בענווה ובגבורה. להחזיר את המימד הערכי והאמוני אל מרכז ההכרעה הלאומית, לרומם את עם ישראל ולא להשפיל את רוחו, במיוחד בזמן מלחמה.
ד.
המוסר של הכלל
המוסר היהודי איננו מוסר של רגש פרטי אלא של שליחות.
התורה מלמדת אותנו שהחיים עצמם הם ערך, אך אינם הערך העליון.
אברהם אבינו לא שאל 'מה יקרה ליצחק?', אלא – מה רצון ה'?
דוד המלך לא שאל 'כמה יתומים יהיו במלחמה?', אלא – האם עם ישראל ינצח וישב לבטח?
והחיילים שלנו היום, הבנים שנפלו בקרב, לא שאלו 'מה יקרה לי?', אלא – מה יקרה לעם שלי?
זהו מוסר הגבורה, המוסר שמכונן עם; ולא המוסר של רגשות אשם ותחושת קורבן.
ה.
מחיר הרגש הבלתי מרוסן
הרגש הפרטי הוא כוח אדיר, אך כשהוא הופך למצפן לאומי הוא מסכן אותנו. מי שמנהל מדינה לפי רגשות, לא ינצח מלחמות.
הכיכר מציבה אולטימטום למדינה: להפסיק את הקרבות, לשחרר רוצחים, להיכנע לטרור – ובלבד שנרגיש הקלה לרגע.
אבל הקלה רגעית יכולה להפוך לטרגדיה היסטורית.
כל לוחם שנפל, כל ילד שנגדעו חייו, זעק את צעקת הנצח: לא לוותר.
ואנחנו – האלמנות, ההורים, האחים, והאומה כולה – מחויבים לאותה זעקה.
ו.
הכיכר האמיתית
יש כיכר אחרת שאותה עם ישראל צריך למלא: כיכר הניצחון, כיכר האמונה, כיכר ההודיה לה'.
זו הכיכר שבה נעמוד כולנו לאחר שנשלים את המלאכה, נשיב את כל חיילינו ואת כל חטופינו בכבוד, לאחר שנמחה את זכר אויבינו ונשיב את ההרתעה לישראל.
זו תהיה כיכר של חיים, לא של בכי; כיכר של תחייה ותקווה, לא של כניעה.
הכיכר שלי היא לא כיכר החטופים. הכיכר שלי היא כיכר הגבורה
ז.
דבר אישי לסיום
אני כותב לא רק כיו"ר פורום הגבורה, אלא כאב ששילם את המחיר היקר ביותר. בני, סרן אורי מרדכי שני הי"ד, נפל בקרב גבורה בכיסופים בשמחת תורה. הוא ידע שהוא יוצא למלחמת-אין-ברירה. הוא ידע שהמטרה איננה רק להגן על עצמו, אלא להגן על עם ישראל כולו.
כשאני עומד על קברו, אני שומע ממנו לא את זעקת החולשה, אלא את קריאת האחריות: “אבא, תזכיר לעם שלנו למה נלחמנו. אל תתנו לחיות ולמות לשווא”.
עם ישראל זקוק היום להנהגה שמביטה רחוק, לא כזו שמקשיבה רק לכאב האישי.
המסרים מכיכר החטופים צריכים להתנהל באחריות, לא בדרך בה האסטרטגיה מתנהלת כשהיא מלוּוה בכניעה תודעתית, בהאשמות כלפי צה"ל, ובהתרחקות ממטרות המלחמה – העלולות לשבור את רוח האומה.
מי שאוהב באמת את החטופים נלחם על ניצחון, לא על עסקה.
מי שמבקש להציל חיים – מחזק את צה"ל, לא מערער עליו.
ומי שמבין את משמעות הגבורה יודע שעם ישראל חי לא בזכות רחמים, אלא בזכות שליחות.
אגב, גם עם דבריי אלה ראוי להתווכח עניינית, ולא לתת לי הנחות עקב היותי אב שכול.
לסיום:
אני מתפלל מכל הלב לשובם של כל אחינו החטופים החללים. אבל אני מתפלל לא פחות על חזרתה של תודעת הניצחון, על אמונה בצדקת דרכנו, ועל עמידה איתנה מול אויבינו.
אם נאבד את אלו לא יישאר לנו מה להשיב, גם אם כולם ישובו.
הכיכר שלי היא לא כיכר החטופים.
הכיכר שלי היא כיכר הגבורה.