א. לטוב או לרע – בעם ישראל אף פעם לא משעמם.
אתגרים אחרונים משכיחים אתגרים ראשונים.
מאנשים רבים שמעתי בשנים האחרונות שהם כבר ממש מתקשים להירדם.
מה קורה פה?
ראיתם אמש את סרטו החשוב של שמעון ריקלין, 'השב"כ ידע'?
נישואים פיקטיביים של סוכני שב"כ עם נשים מסכנות (איפה ארגוני הנשים?).
ניסיונות ליצור באופן מלאכותי טרור יהודי (איפה התקשורת והיועמ"ש?).
הפקרת סוהרות לסיפוק מחבלי נוחב'ה בשם השקט והשוויון.
השבתת מערכי הביטחון כדי להפיל את הרוב היהודי מהשלטון (איפה בכירי צה"ל ודובר צה"ל?).
מינוי עצמי של נשיא מערכת המשפט בניגוד לרצון העם (איפה ארגוני ה'אחדות', ה'הסכמה רחבה' ו'מכוני הדמוקרטיה'?).
ועוד ועוד.
לאן כל זה הולך?
אפשר כמעט להשתגע.
ב. כשהייתי תלמיד תיכון חילוני, שאלות גדולות ניקרו בי על החיים ועל אמונה.
הרגשתי באופן עמוק שהתשובות שקיבלתי עד היום באופן מוחלט כבר לא מספיקות.
מה עושים?
החלטתי 'לשרוף גשרים'.
הרנאן קורטס היה כובש ארצות ספרדי מפורסם. הוא שט באוניותיו עם צבאו וכבש אזורים גדולים באימפריה האצטקית.
לקורטס היה מנהג: את הסירות הקטנות שבהן היה פושט עם צבאו מהאוניה אל החוף, הוא היה שורף.
מדוע?
כדי לקבוע עובדה לחייליו: הכל או כלום – אין לאן לחזור.
החלטתי, כביטוי לשריפת סירה, שמהתיכון החילוני שלי אני לא יוצא עם תעודת בגרות.
לא יכולתי להמשיך להתרוצץ בגלגל האוגרים הזה.
החלטתי לוותר על לגשת למבחן הכי פשוט – תנ"ך.
בין השאר, מפני שבזתי לדרך המבזה שבה לימדו אותנו אותו, אבל זה נושא לפעם אחרת.
ג. יש שלב ששיני החלב של ילד נושרות.
ברגע הראשון עלולים להילחץ: איך הוא יאכל מעכשיו? אולי ננסה להדביק אותן מחדש? שמא הוא יגווע ברעב חלילה? אולי נסביר לשיני החלב שאנחנו מוכנים להתפשר?
אבל הן בשלהן – הגיע אוקטובר, ואין שיניים.
יודעי דבר יודעים שזה פשוט שלב בהתבגרות, השיניים הקודמות לא יכולות עוד לספק את מה שהגוף צריך;
לא יעזרו כל התחנונים שבעולם –
הסירות נשרפו.
שיני החלב בנו פה במשך כמאה שנה רשת חזקה של מוסדות מדינה – שב"כ, צה"ל, משפט, אקדמיה, פרקליטות, פקידות, רגולטורים, תקשורת, הסתדרויות רפואיות, הסתדרויות עובדים, מורים ועוד.
רשת המוסדות האלה עשויה שתי וערב של חיזוק הדדי ושל שימור השליטה.
השב"כ יעצור, הפרקליטות תאשים, התקשורת הממוסדת תסיח את הדעת, ראשי הצבא ישביתו, הרגולטור יחסום את מי שלא נאמן למערכת, האקדמיה תהנדס את הדור הבא, וחוזר חלילה.
כולם תלויים זה בזה ושומרים זה על זה.
ד. אבל אל ייאוש.
את מה שנבנה במשך יותר ממאה שנה אי אפשר להחליף ביום אחד.
זה דורש שינוי תודעתי עמוק של עמידה יהודית זקופה,
זה דורש הקמת מכוני חשיבה,
זה דורש הקמת מערך של מוסדות לימוד גבוהים,
זה דורש הקמת מערך ארגונים ועמותות של חברה אזרחית ענפה – לפחות פי עשרה מהקיים כיום, וגם אז זה לא יתקרב לכמות שיש בצד השני.
זה דורש פיתוח חשיבה יהודית, זהותית וחירותית חדשה בנוגע לניהול מדינה, שכן באופן תשתיתי המדינה שלנו נבנתה על בסיס יסודות רעיוניים של הסוציאליזם והשמאל העולמי.
וזה בעיקר דורש עוד כמאה שנים של עבודה בכיוון שלנו, מהרגע שמתחילים להתעורר.
אם את הניסיון לרפורמה המשפטית נציין כהולדת ההתעוררות הציבורית המעשית שלנו, נראה שנשאר לנו עוד 'קצת' דרך. אז כדאי שנזכור לשמוח בה.
וגם צריך לזכור, כשהולכים בכיוון הנכון יש דבר כזה שנקרא סייעתא דישמיא. והיא מאוד מאוד ריאליסטית.
ה. זה לא פשוט להמתין כל כך הרבה זמן כשמסביב ישנם איומים קיומיים.
אבל באמת לא נכון להמתין, אלא לפעול,
אך לפעול מתוך הבנה בוגרת של עומק השינוי האמור להתחולל
בתודעה, ברעיונות, במוסדות.
אנחנו לא נשרוף את המוסדות, ויחד עם זאת לא נתבייש ולא נירא מלבקר אותם באופן הכי ברור וישיר ואחראי.
זו הדרך הארוכה שהיא קצרה.
אני לא מתבייש להיות מפקד בצבא, להילחם במלחמות ישראל – ועם זאת להגיד באופן ברור, שבלשון המעטה, לא ברור עדיין מה באמת קרה לבכירי הצבא בשמחת תורה
כמו רבים, אני לא מתבייש להיות מפקד בצבא, להילחם במלחמות ישראל – ועם זאת להגיד באופן ברור, שבלשון המעטה, לא ברור עדיין מה באמת קרה לבכירי הצבא בשמחת תורה. ודי לחכימא ברמיזא.
אבל אנחנו לעולם לא נשרוף את צה"ל.
אנחנו לא נפרק את הקואליציה – כי גם אם היא לא מושלמת היא תמיד טובה יותר מהחלופה. ובשביל שינויים אנחנו נכניס כוחות חדשים אליה ונבקר את החוליות החלשות.
אנחנו לא נבייש את החרדים – כי תהליכי אמון, שנשבר בצדק, לוקח הרבה זמן לתקן.
ואנחנו ודאי לא נשרוף את המדינה.
שיני החלב נפלו.
הם שרפו את הסירות.
הם שורפים את המדינה.
בדיוק כמו שאני שרפתי את הבגרות. ולא היה עוזר אם מוריי היו מבטיחים לי הקלות בבגרות או אם הוריי היו מבטיחים רכב אישי כפרס. אני כבר הבטתי קדימה.
כי לחזור אחורה אי אפשר – זה כבר לא מרווה את מה שהדור הנוכחי בהיסטוריה של נצח ישראל כמהַּ אליו.
כשמתחדדת לאדם ולעם ההבנה מה אחריותו בעת מסוימת, זה הופך אותו מצופה פסיבי לפועל אקטיבי.
והדבר הראשון בדרך לשינוי הוא התודעה, כי תודעה יוצרת מציאות.
"יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב". ברגע הראשון של המודעות נראה שפתאום יש הרבה אתגרים, יותר מפעם, אך באמת ידיעת המחלה היא כבר 80% מהדרך לריפוי שלה. במובן הזה אנחנו מאוד מתקדמים.
ברגע הראשון של המודעות נראה שפתאום יש הרבה אתגרים, יותר מפעם, אך באמת ידיעת המחלה היא כבר 80% מהדרך לריפוי שלה
ב"ה אנו נמצאים בתקופה עצומה, והגבורה שהדור הזה מגלה היא בלתי נתפסת.
הזכות להיות חלק מהעם הזה מגמדת את כל האתגרים.
עוד נכונו לנו עלילות גדולות. בע"ה.
