כל טרמפיסט עם מיקרופון ביד מרשה לעצמו לדבר בתקשורת בשם ה'מוסר" ולמעשה להפוך לכלי תעמולה של חמאס.
כן, כאן, במדינת ישראל.
הם בוחרים לשדר מסרים פרו-פלסטיניים ישירות למקבלי ההחלטות בעיצומה של מלחמה עקובה מדם.
מילא היו טוענים טענה, מוכיחים את היתכנותה ומקיימים דיון, ניחא. אבל הדיבור מְלא הרהב בשם ה'מוסר', כשהמציאות מוכיחה הפוך שוב ושוב – אין לך דבר אנטי מוסרי מזה.
מאז השביעי באוקטובר, חמאס לא מפסיק להתעלל בחטופינו.
מציג אותם בסרטוני תעמולה, מפעיל לוחמה פסיכולוגית אכזרית על משפחותיהם, מתמרן את דעת הקהל הישראלית.
ואיכשהו דווקא אצלנו, בהיעדר תפיסה מוסרית יציבה – יש מי שכבר שוכחים את הזוועה וחוזרים לסורם.
יש לי הרבה ביקורת על הממשלה הזו, אבל במלחמה אני בצד שלה. בטח לא בצד של האויב
התקשורת היא רק חלון הראווה של עולם רעיוני שלם המוזן מהיכלי האקדמיה ומכוני המחקר.
אותם 'שופרות', שהיו בהלם מוחלט אחרי הטבח, חזרו לבמה – ועכשיו הם שוב 'מבינים את האחר', שוב מטיפים לכניעה במסווה של חמלה מוסרית, המגלמת בפועל אכזריות כלפי הדורות הבאים.
'חמלה' כזו היא אובדן עמוד שדרה.
יש לי הרבה ביקורת על הממשלה הזו, אבל במלחמה אני בצד שלה.
בטח לא בצד של האויב.
כי במלחמה הזו אין מקום לנייטרליות. אין 'שני צדדים'.
יש רוצחים אכזריים ויש אותנו.
ומי שלא מבין את ההבדל, מסכן את קיומנו.
אני מבקש להזכיר את מילותיה הצלולות של גאולה כהן ז”ל, שהתראיינה בזמנו ואמרה:
“אילו צחי שלי היה נופל בשבי, הייתי דורשת מהממשלה לשלם כל מחיר כדי לשחרר אותו. אבל לכם, שרי הממשלה, אסור היה להקשיב לי”.
כהן הזכירה גם את אימו של יוסי גרוף, חייל שנחטף בלבנון הראשונה הרבה לפני גלעד שליט, איך כל המדינה נשבתה עם הבן, איך ממשלות לחוצות על ידי יועצים אסטרטגיים ו׳לשעברים׳ שחררו 1,500 מחבלים תמורת בודדים, ואיך זה עלה לנו בדם, בטרור, בהרתעה שהתפוררה.
צריך לומר את האמת בפנים:
כל הפוגה 'הומניטרית' שניתנת לחמאס היא הפוגה להתחמשות.
כל עסקת חטופים עם המחבלים האלה רק דוחה את הקרב ומזמינה את החטיפה הבאה.
הפוגות כאלה כבר עלו לנו בדם.
טובי לוחמינו נפלו בהן.
היום יש בעזה עוד כ-22 חטופים בחיים.
אני רוצה את כולם בחיים.
וגם את הגופות. את כל החללים.
הבן שלי היה חטוף. 627 ימים. מי כמוני יודע מה המשפחות עוברות.
אבל דווקא בגלל זה אני אומר: אסור להיכנע.
הגיע הזמן להשמיד את הארגון הזה. לא 'לצמצם', לא 'להרחיק', לא 'להרתיע'. להשמיד. אחת ולתמיד.
ואם ה'שופרות' יצאו מהמחילות – שיחזרו במחילה מכבודם לשתוק.
במלחמה הזו אנחנו ננצח. לא מפני שאין ברירה, אלא מפני שזו חובתנו!
תנו פקודה לצה”ל לנצח. ואם יש מי שהפקודה לא נוחה לו, שיניח בנימוס את דרגותיו ויאפשר לבהירים-מוסרית ממנו לבצע.
תנו לעם הזה לנשום בלי חמאס.
כי אחרי 7.10 ברור לכולנו: זה או אנחנו או הם.
אין שם חפים מפשע.
מי שחי בתוך חמאס, בונה את מנהרותיו, שומר על חטופינו, ומשמש מגן אנושי לחמאס – הוא חלק מהמערכת.
ומי שמגן עליו הוא משת”פ.
אל תתבלבלו:
רק בלחץ, רק בעוצמה, רק בלי פשרות נחזיר את ילדינו.
נחזיר את הריבונות שלנו.
נחזיר את עצמנו.
במלחמה הזו אנחנו ננצח.
לא מפני שאין ברירה,
אלא מפני שזו חובתנו!
לצערי, אני לא אומר את זה מהיום.
את הדברים האלה אמרתי גם בשמונה באוקטובר, גם ב-23, גם ב-24 וגם ב-25, ואומר זאת כל עוד ארגון הטרור הנאצי הזה קיים.
את הדברים הפשוטים הללו אמר גם שמעון פרס בצידודו במבצע אנטבה (בספרו 'אין מקום לחלומות קטנים'):
"הבנתי שניסיון הצלה נועז ובלתי סביר כזה מהווה סכנה חמורה לנוסעים.
אבל נחישותי למצוא חלופה לא נולדה מתוך היעדר דאגה לשלומם. נהפוך הוא, היא נבעה מדאגה לחייהם וביטחונם של הנוסעים בעתיד.
הסכנה הגדולה מכל הייתה, שארגוני הטרור יגיעו למסקנה שהטרור עובד. מטוס אחד שנחטף באתונה עלול להפוך לעשרות, והקורבנות יימנו באלפים ולא במאות".
הכותב: קובי סמרנו, אבא של יונתן שנחטף לעזה והוחזר לקבורה אחרי 627 ימים במבצע הירואי.