על נערי הגבעות / יגאל כנען
מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים, מוטי הוד, סיפר פעם סיפור חביב:
ב-1939, ערב השואה, נסעו אימו והוא כילד, קיבוצניקים מדגניה, לביקור משפחתי בוורשה, פולין.
הוא ירד לשחק עם הילדים ברחוב.
לפתע החלו ידויי אבנים לעברם.
הילדים היהודיים התחמקו והתייחסו לכך כעניין של יום ביומו.
זורקי האבנים היו קבוצה של ילדים פולנים. הוא לא הבין, לקח אבנים וזרק חזרה.
למחרת באה חבורת הילדים הפולנית ולקחה אותו אליה. "אתה משלנו", אמרו לו.
ספרות החינוך מתחילת המאה שעברה מלאה בסיפורי "צברינו החמודים והעוקצניים".
הזקופים, השזופים, השמחים, החזקים, הישרים במחשבתם.
העולים לארץ, סוציאליסטים ככל שיהיו, נראו כאחרוני תלמידי ליטא – שלדיים, כפופי גו, ממושקפים, למדנים, טרחנים, פטפטנים.
הייתה ציפייה שהארץ הזאת תצמיח גזע אחר, וזה אכן קרה. ההתמוגגות הייתה מלאה.
הייתה ציפייה שהארץ הזאת תצמיח גזע אחר, וזה אכן קרה. ההתמוגגות הייתה מלאה
והיה לזה המשך.
בסביבות מלחמת השחרור היה מקרה של אונס בחורה צעירה מאחד המשקים על ידי ערבי.
היישוב רתח. לא כמו היום. וכדי שתבינו: הייתה אז מערכת משפט מלאה ומסודרת, יותר מזו הישראלית היום.
היה אפשר להגיש תלונה למשטרה, והיה שופט לפי הדין של הוד מלכותו.
אבל הפלמ"ח חשב אחרת.
נשלחה חוליה של שלושה. ביניהם עמוס חורב המנוח, שהגיע מאוחר יותר להיות אלוף בצה"ל ונשיא הטכניון. והם סירסו את האנס.
לא רק זאת, אלא כי פזמונאי ההגנה חיים חפר כתב שיר, "סירסנוך יא מוחמד", לתהילת המעשה.
מלחמת ששת הימים העלתה את מדינת ישראל קומה. לא עוד רק מדינת שפלת החוף, מדינת חולות וביצות מיובשות, אלא יורשת נחלת אבות.
ההתנחלויות, שהיו ברובן דתיות, יצרו נוער אחר. מדהים.
לזקיפות הקומה והבריאות הנפשית נוספה פגישה עם מרחבי הטבע של יהודה ושומרון, דעת תורה ישראלית, נקיות מהמקולקל שבתרבות המערב, טהרה. גדעון קטן, יהודה המכבי קטן.
הם קראו בשקיקה את ספרי העלייה השנייה ואת 'מכתבי יוני', והיו מוכנים בענוותם לשרת בכל כוחם את המדינה הנפלאה שבנתה כל זאת.
פתחו את הדלת, וחטפו את סטירת הלחי של חייהם:
המדינה הזו מגרשת אותם מן הבית, בזה להם, מפחדת מהם, מעדיפה את הערבים עליהם.
רובם נכנעו, פרשו, הצטרפו לרוב הבורגני או הלכו למגדלי השן של הישיבות. נשאר מיעוט שניסה להיות "פרא אציל". ללמוד ב'ישיבות קטנות', לחיות בקומונות בטבע. ליישם את התורה שלמדו עם האישיות הטבעית שלהם במין שמורות אינדיאניות.
ההיגיון הפשוט שלהם אמר: אנחנו מתיישבים במערב הפרוע. אין שלטון מרכזי. השריף פחדן, נציג השלטון מוושינגטון צבוע ופחדן. אם לא נגיב, אם לא נחיה את השטח, פשוט לא נשרוד.
ואני יוצא ממסקנה, שאולי היא מופרכת, שגם פרשיית דומא וגם יתמא נעשו על ידי יהודים.
האויב זורק אבנים, גם אנחנו זורקים אבנים. האויב זורק בקבוקי תבערה, גם אנחנו זורקים בקבוקי תבערה.
האמירה שזה 'לא יהודי' היא קשקוש מתחסד. כאילו פצצה של איש אצ"ל היא 'יהודית', או הפצצה מ-אף 16 היא 'נקייה' ו'יהודית'.
ליצור 'חטיבה יהודית' אימתנית כדי לברֵא כתובות גרפיטי הנכתבות בכפרים ערביים זו סטייה נפשית של מדינת ישראל.
מי שאומר שהנוער הזה הוא הסכנה הכי גדולה לשלום מדינת ישראל, הוא פשוט שליח של האויבים – בין אלה מאירופה, בין אלה מֵערב
הנוער הזה הוא בין הניצנים היותר בריאים של העתיד שלנו.
אני לא חותם על כל דבר שהם עושים, אבל זה כמו נער בגיל ההתבגרות.
הוא היה ילד יפה, ועכשיו הוא מתבגר עצבני, מתכער, מוזר.
צריך לטפל בזה בכפפות של משי. ההתבגרות הזו נועדה לבנות ממנו מבוגר נורמלי. חזק, עומד בתלאות החיים.
אם נדרוך עליו במגפיים, נחסל את העתיד שלו ואת העתיד שלנו.
טיפול ביד ברזל יהיה כמו ההקרנות למחלת הגזזת שנתנו לעולים בשנות ה-50: גזזת אין להם, סרטן יש להם.
מי שאומר שהנוער הזה הוא הסכנה הכי גדולה לשלום מדינת ישראל, הוא פשוט שליח של האויבים – בין אלה מאירופה, בין אלה מֵערב.
הנערים הם ה"תום סויר" וה"הקלברי פין" של יהודה ושומרון. אנשים שנולדו אל טבע ועתיד חדש.
מול הריקבון של הגורמים הכי רשמיים – שי ניצן, דינה זילבר, הפרקליטות, החטיבה היהודית, ממסד יהודי ישן, רקוב מכספים זרים ומחינוך זר – ניצבת פה לכל היותר טעות, אבל של משהו צעיר ובריא, וכך צריך לטפל בה.
יש לפעמים שאתה מגיע לצומת ורוצה להמשיך ישר. אבל הצומת אינו כזה. זהו צומת Y (ואיי). אתה יכול להמשיך קדימה וימינה או קדימה ושמאלה. אין ברירה אחרת.
מדינת ישראל נמצאת במצב כזה. אין חזרה אחורה, אין להמשיך ישר. אם לקחת את הענף השמאלי – הוא קובר אותך ב'מדינת כל אזרחיה' פלסטינים ואריתראים, עם ה'קרן לישראל חדשה', עם אנטי יהדות ועם פרוגרסיביות. חיסול המדינה היהודית.
הדרך היחידה היא קדימה וימינה. מדינה יהודית. דרך שאולי יש בה בעיות נקודתיות, ויש פשוט לטפל בהן נכון.
כדאי שנתמקד בדרך הזו. בשמחה, בגאווה, באמונה.