דריסת הרגל של ארה"ב במדיניות הפנים של ישראל ימיה כימי מדינת ישראל, אולם בשנים האחרונות נראה שנעשו בה שתי התפתחויות משמעותיות:
א. היא נהייתה חצופה ופרסונלית הרבה יותר.
ב. בעבר היה קונצנזוס, מימין ומשמאל, שלחץ כזה אינו רצוי שכן הוא מעיב על ריבונותנו בארצנו, לה חיכינו אלפיים שנה, ואילו כיום זה נהיה כלי לגיטימי משמאל על מנת לנצח את הרוב היהודי ולקדם את מדיניותו.
התפטרותם של הרמטכ"ל, אלוף פד"מ, ראש השב"כ ורבים נוספים היא שלב חשוב בדרך להשבת הריבונות על מדינת ישראל לעם ישראל. אנחנו נמצאים כעת בתקופה היסטורית של חילופי ׳אליטות׳.
העם דורש את שלו – הוא דורש שנציגיו בפקידות הבכירה ובכלל יהיו נאמנים לרצונו ויהיו שותפים לו בתפיסת עולמם. אנו איננו נתינים במדינת פריץ זרה שבה צריך לכופף את הראש עד יעבור זעם. אנו ריבונים בארצנו.
ריבונות אינה מסתכמת בדגל והמנון.
ריבונות מתבטאת ביכולת של העם לממש את תפיסת עולמו בגופי המדינה.
עם ישראל דורש שהדור הבא של האליטה המשרתת תהיה בצלמו ובדמותו. איננו מתביישים בזה, זאת ההגדרה של ריבון.
ה-F16 לא שייך לטייס כדי ש'ישבית אותו', הצבא לא שייך לרמטכ"ל כדי שיסתיר דברים מנבחרי הציבור, החוק לא שייך לשופטים והביטחון לא שייך לשב"כ. כולם שייכים לעם, ורק העם יחליט על היעד ועל הדרך שבה הוא מסמיך את ראש השב"כ, הרמטכ"ל, נשיא בית המשפט העליון, נשיאי האוניברסיטאות או ראש הממשלה לפעול.
אלו דברים שמשום שהם לכאורה מובנים מאליהם הם נשכחים מהשיח הציבורי; ובאמת, כל הרעש והגעש בשנים האחרונות נסובים סביב המחלוקת בשאלה הזאת – למי שייכת המדינה?
כמובן, הדרך להשבת הריבונות היא ארוכה.
האם הפקידים הבאים הממונים על צה"ל והשב"כ יהיו נאמנים לעם או עדיין מרדניים?
הם יהיו עושי דבר וושינגטון או דבר נבחרי הציבור של עם ישראל?
הם יגבו הפיכה צבאית משמאל או יהיו אחראים לחיי העם?
הם ימדרו נבחרי ציבור או יקיימו מדיניות?
לא ברור עדיין.
אבל היום יום נחמה קטן לאלפי משפחות שכולות.
וצעד גדול לכל עם ישראל.
מי שמבין את גודל האתגר העומד בפני עם ישראל בניצחון על הדיפ-סטייט, ניצחון מהותי לקיום ולקידום המדינה, מבין זאת.
חלוקת מחמאות כלשהן ("הכרת הטוב") לראשי ביטחון שביודעין מידרו את הדרג הנבחר בליל שמחת תורה וגם בחודשי המלחמה שלאחריו ממידע קריטי, הינם כחיצים בלב של אלפי משפחות שכולות.
דבר זה מראה על חוסר בהירות ציבורית במה עלינו להעסיק את עצמנו עכשיו.
שימו לב להקשר מעניין בין חנופה לדיפ-סטייט ולשמאל הרדיקלי ובין אובססיה לביקורת על חרדים. בדרך כלל הן באות יחד, ושתיהן ככל הנראה מעידות על בלבול בהבנת אתגרי הדור הנוכחי בהיסטוריה של נצח ישראל.
נושא המינויים הוא הנושא החשוב ביותר בריבונות של כל מדינה, כמו גם בחברה פרטית.
כלל במחשבה המדינית אומר: "מי שבכוחו לפטר – הוא הריבון".
בעבר אלו היו מלכים, קיסרים ופרעונים.
ואילו כיום? בחלק מהמדינות אלו עדיין אנשים יחידים וגופים מצומצמים בלתי נבחרים, כגון במדינות דיקטטוריות.
בחלק מהמדינות חלה התפתחות בת אלפי שנים, שהביאה אומות לתת את הריבונות בידי העם על ידי נציגיו הזמניים הנבחרים.
ואילו בישראל, מי אמון על פיטורי הרמטכ"ל? ועל פיטורי ראש הממשלה?
התשובות לשאלות אלו מטרידות ביותר.
עם ישראל כָּמֵהַּ לאליטה משרתת חדשה; כזאת המכירה בכך שאנו עם התנ"ך, שיהודה ושומרון הם כור מחצבתנו, שהקב"ה אוהב אותנו, שיש רק שני מינים – "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם", שאת אויבינו צריך להוריד על הברכיים, שרק תפיסת שטח היא הפסד מצנן מבחינתם, ושכל האמצעים כשרים למען שחרור בנותינו ובנינו השבויים.
כדי להמחיש כמה נושא מינויי הפקידוּת במדינת ישראל הוא עניין פוליטי המבטא נקודת רתיחה של מאבק בין תפיסות העולם של ימין לשמאל, או יותר נכון בין הרוב היהודי לבין הפרוגרס, מספיק להיווכח בכך שכל ראשי המערכות שכשלו בכשל הצבאי החמור ביותר בהיסטוריה של המלחמות העולמיות נשארו בתפקידם כמעט שנה וחצי לאחר מכן. לא נראה כדבר הזה מעולם, וזה ביטוי של אותה 'שמירה על הקלפים' הבלתי מתפשרת של הדיפ-סטייט; זה צובע את הרמטכ"ל, ראש שב"כ, אלוף פד"מ, היועמ"ש ועוד בצבע ברור של הזדהות עם צד פוליטי מסוים מאד, המשמר את כוחו באופן מלאכותי מול נבחרי העם שעברו את מבחן הקלפי.
עם ישראל כָּמֵהַּ לאליטה משרתת חדשה; כזאת המכירה בכך שאנו עם התנ"ך, שיהודה ושומרון הם כור מחצבתנו, שהקב"ה אוהב אותנו, שיש רק שני מינים – "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם", שאת אויבינו צריך להוריד על הברכיים, שרק תפיסת שטח היא הפסד מצנן מבחינתם, ושכל האמצעים כשרים למען שחרור בנותינו ובנינו השבויים.
עלינו לדרוש זאת בגב זקוף וחירותי ובאמונה עמוקה בצדקת הדרך.
הרוב היהודי מתעורר לדרוש את שלו. ככל שההגמוניה מצטמצמת ומאבדת את אחיזתה היא נעשית קיצונית יותר, אך אלו פרפורי גסיסה.
זהו צו השעה. ובע"ה זה יקרה.
