ראשית, אציין שערך ״הכרת הטוב״ הוא ערך חשוב מאוד ביהדות. זוהי מידה חשובה בנפש האדם שראוי לחזק אותה תמיד.
השאלה היא, האם כאשר הרמטכ״ל מתפטר זהו הערך המרכזי שצריך לעסוק בו? האם חשוב כעת לחזק את ערך הכרת הטוב, או שיש כאן אירוע אחר, גדול יותר, שלא צריך למדוד אותו בפסיכולוגיה האישית של הכרת הטוב שלנו כלפי מעשיו הגדולים של הרמטכ״ל בעברו הצבאי?
מאחר שהניתוח והחשיבה בסוגיות ציבוריות שונים לחלוטין מאלה שבחיים הפרטיים, אנסה לתת מבט-על שלדעתי ראוי לגשת מתוכו לניתוח האירוע.
א. אירוע ציבורי
ראשית, חשוב להגדיר שהתפטרות הרמטכ״ל היא לא אירוע פרטי, וההבנה הזו חשובה מאוד! אכן ברמה האישית אין לזלזל בעברו הצבאי והיכן שהוא תרם, אך ברמה הציבורית יש כאן אדם שכשל, שהיה אחראי למחדל הביטחוני הגדול ביותר מאז קום המדינה. האם כשמפטרים מישהו שהקריס את החברה עסוקים במעלותיו, או בהחלפתו כדי להציל את החברה? אם הכרת הטוב היא הערך המרכזי, מדוע שלא נשאיר אותו בתפקידו? הסוגיה כאן אינה חינוכית ואין עניינה בתיקון המידות האישיות, אלא היא אירוע מקצועי מדיני. הדאגה כאן היא לכלל ישראל ולעתיד המדינה, ורק טובת הכלל ועתיד המדינה צריכים לעמוד כאן לנגד עינינו.
ב. עולם מתוקן ועולם מזוהם
בעולם מתוקן, שבו אנשים לוקחים אחריות על מעשיהם, ושבו התקשורת מוקיעה את הרע ומעודדת את הטוב, שונאת את השקר ואוהבת את האמת – היה ראוי להכיר תודה לרמטכ״ל על שירותו הצבאי למרות המחדל הגדול. אך החידוש הגדול באירוע הזה הוא, שהרמטכ״ל אחראי למחדל ביטחוני עצום והתקשורת עסוקה בטיוח העובדה הזו.
הרי כלפי ראש הממשלה יש אין-סוף קריאות מצד שמאל להתפטר וללכת הביתה. האם תהיתם לעצמכם מדוע השמאל מעולם לא מחה מתחת לביתו של הרמטכ״ל, והרי הוא האחראי הישיר למחדל הזה? מדוע שקמה ברסלר קראה שוב ושוב לרמטכ״ל ולראש השב״כ לא להתפטר?
כאשר שר הביטחון גלנט פוטר, הוא הלך להופעה של שלמה ארצי וקיבל שם מחיאות כפיים. על מה?! הרי הוא היה חלק מהמחדל! אבל המלחמה שלו בראש הממשלה גרמה לתקשורת ״לשכוח״ את אחריותו למחדל. המוסר הציבורי זוהם והפך להיות רלטיבי. במציאות כזו צריך לעסוק במכלול השלם ולא רק ב״ראיית הטוב״ המטייחת את המחדלים.
ג. מי יהיה שומר הסף של הדמוקרטיה?
פעם השתתפתי ביום עיון של בכירים בצה״ל. דיברה שם שופטת ואמרה, שחלק מתפיסת הביטחון בצה״ל היא גם הגנה על הדמוקרטיה, כי בלי ערכי הדמוקרטיה המדינה והחברה הישראלית יתפוררו, ולכן הרמטכ״ל וקציני צה"ל צריכים לעסוק באיחוי החברה הישראלית. זו דוגמה לכך שלצערנו, בשנים האחרונות נכנסו לא מעט אג׳נדות לא-צבאיות לצה״ל.
החלפת הרמטכ״ל היא לא רק אירוע ציבורי, אלא מסמלת חילופי הגמוניה
האליטה מעולם לא ראתה ברמטכ״ל רק ראש המטה הכללי של צה״ל, אלא גם מין ״שומר סף״ (כהגדרתם), מישהו המונע מהדרג המדיני לבצע מדיניות שונה, ״הפיכה משטרית״ כביכול. הביקורת של העם נגד הרמטכ״ל לא התחילה בטבח שמחת תורה, אלא החלה בהתנהלות שלו מול מחדל הסרבנות, כאשר גורמים צבאיים השתמשו בכוח הצבאי שניתן להם מהמדינה כדי לעצור חקיקה בכנסת. הרמטכ״ל לא רק שלא עצר אותם ולא שפט אותם, אלא שהוא דיווח לראש הממשלה שאם החקיקה לא תיעצר, הסרבנות רק תגדל. זה היה כישלון ערכי גדול מאוד של הרמטכ״ל, ובאירוע הזה הוא הפך להיות אדם המייצג מחנה פוליטי ויקיר ההגמוניה.
האליטה תמיד עסוקה במהות ובצביון, ולכן היא שמחה שיש לה נציגים בכירים במערכת הביטחון שעוזרים לה ״להילחם על הדמוקרטיה״.
החלפת הרמטכ״ל היא לא רק אירוע ציבורי, אלא מסמלת חילופי הגמוניה.
ד. בעיית מדיניות קלוקלת
הימין בישראל קולט באינטואיציה שלו, שהרמטכ״ל הוא לא רק ראש המטה הכללי של צה״ל אלא גם אישיות המייצגת מחנה פוליטי שמתעסקת גם בסוגיות מדיניות. הייתה ביקורת קשה על הרמטכ״ל שלא הקשיב לדרג המדיני, ויש טוענים שהוא גם לא העיר את ראש הממשלה בתחילת הטבח. וגם לאחר מכן – כאשר פעל נגד קצינים התקפיים, הדיח את נוחי מנדל והקפיא את חזי נחמה, ובסוגיית ההקלטה המבושלת בעניין שדה תימן הוא בחר לשתוק כדי לא לגעת בפרקליטות הצבאית.
התפיסה של השמאל רואה בנבחרי הציבור הימניים אנשים מושחתים שמונָעים מיצרים של כבוד ושררה, ואילו את הפקידים הפועלים על פי מדיניות השמאל הם רואים כאנשים מקצועיים שפועלים ׳לשם שמיים׳. ממילא, ראש הממשלה ושרי הממשלה הימניים הם לשיטתם אנשים שתמיד יפעלו ממניעים לא מקצועיים, וכך נוצרת מציאות שבה הדרג הצבאי ממדר את הדרג המדיני במקום להבין שהוא כפוף אליו. יש כאן בעיה של מדיניות מקולקלת. לפני שמחלקים זֵרים, צריך לתקן אותה בדחיפות.
ה. שימור ההגמוניה
התפטרות הרמטכ״ל היא כאמור אירוע ציבורי ואירוע שמסמל חילופי הגמוניה. זו הסיבה שלשמאל כל כך חשוב לאתרג את הנציג המשמר את תפיסת עולמם במערכת – שהעם הוא לא הריבון – ולנקות אותו מכל אשמה. הם עושים זאת לא מטעם ״הכרת הטוב״, אלא כי לשיטתם הרצי הלוי עשה בדיוק מה שהם ציפו ממנו, הוא הוציא לפועל את המדיניות שמשרתת אותם: הוא הכיל את הסרבנות ובכך עצר את הרפורמה המשפטית, הוא לא כבש את עזה ובכך לא נכנע ל"מתנחלים המשיחיים", והוא עשה הכל כדי לשחרר את החטופים בכל מחיר. לכן הוא התפטר רק לאחר עסקת החטופים, למרות שהמלחמה לא הסתיימה.
אך תפקידו של הרצי הלוי כשומר סף עוד לא הסתיים. השמאל לוקח אותו עכשיו לקמפיין של ״הרצי לקח אחריות והתפטר ועכשיו תורו של ראש הממשלה״. כלומר, השחקן הפוליטי הרצי הלוי עוד לא סיים את תפקידו הציבורי (על ההבדל בין אחריות הרמטכ״ל = פקיד מקצועי, לבין זו של ראש הממשלה = נבחר ציבור, נרחיב בפעם אחרת).
ו. להבין השלכות
כאשר יש כאן משחק פוליטי ושימוש ברמטכ״ל לקידום מהלכים פוליטיים, מומלץ לשמור את “ערך הכרת הטוב״ לסיום האירוע. כי אם גם השמאל אומר שהרצי הלוי הוא רמטכ״ל משכמו ומעלה ומשכיח את מחדליו וגם הציבור הדתי לאומי עושה זאת – אז למה בעצם לשפוט אדם כל כך טוב? אולי הוא בכלל הקורבן?
חוסר ההבנה של ה"משחק" הפוליטי, יחד עם חוסר אוריינטציה ציבורית המתובלת בנאיביות, גורמים לאנשי ציבור לעסוק בערך חינוכי שבכלל לא קשור לאירוע ובכך להיות שותפים מלאים למשחקי התודעה. לא כל מחנך חשוב הוא מומחה בפוליטיקה. יש דברים שאפשר לומר בבית, אבל לא צריכים להפוך למאמרים בתקשורת. לדברים האלו יש השלכות!
יש גורמים דתיים שעוסקים בשבחו של הרמטכ״ל כדי לחזק את החינוך להכרת הטוב; יש שעושים זאת משום שהם חוששים שהדתיים יצטיירו כאנשים רעים, ויש שעושים זאת מתוך שיעבוד מנטלי להגמוניה של השמאל וחשש לאכזב אותם. בכל מקרה – מבחינה ציבורית זה ממש לא האירוע המרכזי.
לא כל מחנך חשוב הוא מומחה בפוליטיקה. יש דברים שאפשר לומר בבית, אבל לא צריכים להפוך למאמרים בתקשורת
ז. הכרת הטוב היא חשובה מאוד, אך לא פחות מכך חשובה הכרת המציאות הציבורית והפוליטית. הרב אברהם סתיו נתן כדוגמה את משה רבנו שלא הכה את המדיינים בגלל הכרת הטוב, כי הוא גדל שם. אבל הוא שכח להזכיר שמשה רבנו נתן פקודה לפינחס להרוג את כל המדיינים. למה להרוג? איפה הכרת הטוב? כי כשצריך לבצע משימה קיומית והכרחית, העניין הוא לא הכרת הטוב אלא הכרת המציאות (אל תדאגו, אף אחד לא רוצה להרוג).
ייתכן שיבוא יום ונכיר תודה לרמטכ״ל הרצי הלוי על שירותו הצבאי, אחרי שייערך לו משפט והציבור ייחשף לכל מה שנעשה; אך כל עוד הוא בוחר להיות שחקן פוליטי, אין לעשות לו ״סיכום קדנציה״.
ואגב, גם בנימין נתניהו היה קצין בסיירת מטכ״ל והוא גם אח שכול, ומעניין ש״הכרת הטוב״ הזו כלפיו מעולם לא מנעה מאנשי חינוך לבקר אותו בתקיפות ואף לקרוא לפיטוריו. כך שחשוב לשמור גם על קוהרנטיות ולא להשתמש בערכים מסוימים רק כשנוח.
עלינו לרומם את המבט, להתעלות לגודל השעה, להיות עסוקים במכלול ולא רק בפרטים, ולהבין שאנחנו נמצאים בתהליך היסטורי חשוב שרק נצמח ממנו.
