א. "מלחמת הדעות" הרעיונית מתחוללת בזירות רבות: בעולם הדעות – בהוגים ואנשי רוח, בפוליטיקה – שם הרעיונות באים לידי מימוש, ועוד. עולם האומנות והתרבות הוא מרכזי בהטמעת מסרים. סרטים לא נועדו רק לשעשוע והעברת זמן, הם כלי חינוכי רב עוצמה.
לעתים, דורות שלמים גדלים על מה שתואר בסרטים. יצירותיו של סטיבן שפילברג לדוגמה ('להציל את טוראי ריאן', 'אחים לנשק' ו'רשימת שינדלר'), מעצבות במידה רבה את הזיכרון העולמי של מלחמת העולם השניה ושל השואה.
ב. העולם התרבותי לא נוצר בחלל ריק, הוא מביע עולם ערכים ואמונות. העלילה, הדמויות, המוסיקה וכל מה שהופך את הסרט לאומנות – נגזרים מהעולם הרעיוני של היוצרים.
ג. נדגים דרך הסרט זוטופרולוס (זוטופיה) של דיסני, זוכה פרס האוסקר ששבר שיאי צפיה. העלילה מספרת על גיבורת הסרט, ארנבת בשם Judy Hopps, שמנסה להתיידד עם שועל בשם Nick Wilde. השמות הם חיבור של הפרא והתקווה. בעולם הטבע המוכר לנו, השועל מנסה לטרוף את הארנבת. אך עם הזמן מתגלה המסר האוטופי של הסרט, והוא שחיית הטרף כלל לא מסוכנת, פשוט ׳הסלילו׳ אותה להתנהג כך.
הסרט, שהכניס כמיליארד דולר(!), מלא וגדוש במסרים שמטשטשים את ההבדל בין טוב לרע. סליחה, הם לא מטשטשים – הם הופכים את היוצרות. אם חשבנו שצריך להתגונן מפני חיות הטרף – מסתבר שלא רק שלא צריך להישמר מפניהן – אלא צריך לעזור להן! אין חיה רעה – יש חיה שרע לה.
טוב ורע? זעם הרשע? מה פתאום! יש דף מסרים חדש. את הרע לא צריך לנצח – אלא לחבק ולאהוב. הבעיה הגדולה של העולם היא לא הרשעים חלילה, אלא הסטריאוטיפים
ד. פעם בסרטי הקאלט, הרעים מנסים להחריב את העולם, והטובים, בדם יזע ודמעות, מנסים להציל אותו, וכמיטב המסורת ההוליוודית גם מצליחים.
גם הסרטים הללו לא נוצרו בחלל ריק. הם נוצרו בעולם בו יש מאבק – ואת המאבק הזה הטובים צריכים לנצח.
יש באדם מאבק מתמיד בין טוב לרע. זהו מאבק אישי, לאומי וגם אוניברסלי. בעבר, גיבורי הסרטים והסדרות ייצגו את 'הטוב' במלחמה מול 'הרע'. "זעם הרשע מנסה לגנוב את בינבה הקטנה, אך לעולם הוא לא יצליח – כי בינבה חכמה, כי בינבה חכמה".
יש טוב, יש רע, והחוכמה היא הדרך לניצחון הטוב.
ה. נחזור למילניום הנוכחי. טוב ורע? זעם הרשע? מה פתאום! יש דף מסרים חדש. את הרע לא צריך לנצח – אלא לחבק ולאהוב. הבעיה הגדולה של העולם היא לא הרשעים חלילה, אלא הסטריאוטיפים. גיבורת הסרט זוטופיה, אומרת לשועל: "אתה רוצה להיות פיל כשתהיה גדול? אתה תהיה! כי כל אחד יכול להיות כל דבר".
המחירים של הגישה הזו קשים ומבלבלים מאוד את הזהות האישית של האדם ויש לכך מחירים קשים.
ו. ומהסרטים המצוירים חזרה למציאות. חוסר היכולת להבחין בין טוב לרע חוצה מגזרים ותחומי עשיה. זה נמצא בתרבות, באקדמיה, בחינוך, במשפט וגם כמובן במערכת הביטחון.
"כל מה שמחבל מתאבד צריך הוא חיבוק", נכתב על חולצתו של יונתן גפן. "7 באוקטובר הוא חלק ממחיר הכיבוש" כתב ב"הארץ" יחיעם וייץ (פרופסור באוניברסיטת חיפה). הפצרי"ת, לא חושבת במונחים של השמדת חמאס, אלא בשיווי משקל ערכי דמיוני בינינו לבינם. האלוף לשעבר עמי איילון, שהיה אף ראש השב"כ, סבור שעל מדינת ישראל לקבל את כל דרישות חמאס (פעם קראו לזה להיכנע) ולעבור "למלחמה של רעיונות באמצעות הצגת אופק מדיני". בקריקטורה בעיתון הארץ, ראש ממשלת ישראל נתניהו ומחולל הטבח סינוואר ימח שמו, מוצגים כשותפים בחטיפה (ע"ע ׳הקיצוניים משני הצדדים׳).
ז. אגב, במציאות וגם בסרטים אין ואקום. ובסוף, יימצא האשם. אלו שדוגלים בכך שכל אחד יכול להיות כל דבר, זועקים בגרון ניחר: “From the River to the Sea, Palestine Will Be Free”. הכבשה בין הזאבים אשמה בכל. התעמולה הזו קיימת גם בתוך ישראל. כשעמי איילון כמייצג תת-תרבות, נשאל מי סכנה יותר גדולה לישראל – נתניהו או חמאס וחיזבאללה, הוא פתח ואמר שנתניהו הוא סכנה עצומה לדמוקרטיה שלנו.
לא קל לבנות חירות תודעתית. אבל, אם הגענו כאומה לכזה צומת – בוודאי שנוכל לו!
ח. כמובן שהסרט זוטופיה הוא רק דוגמה קטנה. פרט המעיד על הכלל.
אז מה אפשר לעשות? קודם כל ללמוד ולהבין. ידע הוא כוח.
אם הלכתם לראות סרט, כנסו לגוגל וחפשו עליו ביקורת.
שנית, מי שקצת מעמיק צופה בסרט "זוטופיה" ורואה מול עיניו דף מסרים תרבותי עמוק. על גבי זה, לכל מפגש תרבותי (סרט, ספר, עיתון או מהדורת חדשות) צריך להגיע כמו שמגיעים למשא ומתן. היוצר רוצה להעביר לי משהו. הוא רוצה לשווק את הדעות שלו, ולגרום לצרכן לאמץ אותן. מי שמבין את זה, כבר עשה דרך משמעותית. הוא מבין שהוא לא קורא חדשות אלא את האג'נדה של העורך. הוא לא רואה סרט כדי להעביר את הזמן, הוא יודע שיש מסר שמועבר.
וכמו בעסקים, מי שבודק, מברר ועושה שיעורי בית – יוצא כשידו על העליונה.
ט. לסיכום, התפיסה הפרוגרסיבית החולה שמתעדפת את מי שנתפס כחלש במקום את הטוב והצודק, מחלחלת אלינו מכל עבר.
אם זה היה נעצר בסרט, ניחא. אך כשזה מתפשט לכל המערכות של חיינו עד למדיניות הביטחונית, זה כבר משהו אחר.
לא קל לבנות חירות תודעתית. אבל, אם הגענו כאומה לכזה צומת – בוודאי שנוכל לו!
בהצלחה !