1.קוראים רבים שואלים אותי לאחרונה למה אני לא כותב על גיוס החרדים. קודם כול, אני רוצה לדייק: במהלך השנים כתבתי פה לא מעט על הנושא, ובעזרת ה' עוד אכתוב עליו בעתיד. אבל בשבועות האחרונים, למרות שהעניין הטעון הזה לא יורד מסדר היום, ולמרות שהוא מטריד אותי מאוד, אני משתדל לעסוק בו בפומבי כמה שפחות.
למה? ובכן, יש לי כמה תשובות מנומקות. ועוד יותר, יש לי תשובות לא מנומקות. כלומר, תחושות. למשל: אם התקשורת כולה מנהלת קמפיין שמטרתו בסוף להפיל ממשלה באמצע מלחמה, צריך להיות חשדנים וספקנים לגבי סדר היום שהיא מנסה לקבוע. הרי זה התחיל בקמפיין הסוכה של צבי סוכות, זוכרים? בימים הראשונים שאחרי שמחת תורה היה פה ניסיון להסיט את האשמה למתנחלים, לחווארה. אבל זה לא תפס. אז עברו מחווארה לסלבודקה. אל החרדים. ואם לדייק יותר: עברו לסכסך בין הציונות הדתית לחרדים. ובזה דווקא נרשמה הצלחה מרשימה.

2.אבל מה לעשות שהסיפור האמיתי הוא לא המתנחלים ולא החרדים אלא צה"ל עצמו. מה קרה שם באותו לילה, מה קרה בחודשים שלפניו, ומה קרה בכל השנים האחרונות, מאוסלו דרך ההתנתקות ועד ימינו. המחדלים כה גדולים והקונספציה כה שגויה, שהכי קל זה להגיד "יו, הנה ציפור!" ולהסיט את תשומת הלב למקום אחר. אני רוצה לכתוב ל"מקום אחר לגמרי", אבל האמת שזה הטריק פה, להפנות את כל החיצים לנושא שהוא לא אחר לגמרי. גיוס חרדים אכן קשור לביטחון וקשור לסד"כים שצריכים כאן מאז שמחת תורה – אבל הוא ממש לא הבעיה הביטחונית המרכזית.
"תראו, חרדי", אומרים לנו בכירים שאמורים היו להתפטר כבר מזמן, בבושת פנים, אחרי אירועי השבעה באוקטובר. כאילו כמה אלפי חרדים יפתרו את בעיית העומק, את התהום שנחשפה פה. הרי הבעיה היא אסטרטגית, הבעיה היא תפיסת הביטחון של ישראל, וכאן צריך רפורמה אמיתית. מה שהיה חסר לצה"ל בבוקר שמחת תורה זה לא עוד כמה אלפי חיילים חרדים, אלא דעת, תבונה, זהות, זיהוי האויב. ובעיקר: היחס הנכון אליו.
האם מישהו עשה חשבון נפש? גם מאות אלפי מתגייסים חרדים לא יחזירו את הביטחון לדרום, ולא לצפון, אם לא נשנה את הקונספציה לעומק. איך אמר השבוע בריאיון דודו של החטוף אבינתן אור? "כל ההתעסקות בחוק הגיוס מרתיחה אותי. זה מסית אותנו מהנקודה. תעזבו את זה, אתם מקוששים קולות, מנסים להראות מנהיגות. בג"צ, פוליטיקאים, צה"ל – אתם הרי נכשלתם".

3.ובכלל, הרי את כל המשבר הנוכחי יצר בג"צ, כשביטל את חוק טל, שהתחיל להניע מהלך מאוזן. שווה לקרוא את דעת המיעוט של השופטת עדנה ארבל, שנתנה אמון בתהליך העדין שהתחיל וביקשה לא לבטל את החוק ולא להכניס את כולנו לתוך הלופ הזה, לתוך עוד משבר פוליטי מטורף (מי סופר כמה פעמים בג"צ פסל כך את שיקול הדעת של נבחרי הציבור, כלומר יצר בעיה, אבל שלח את הציבור לריב ולחפש פיתרון). זו לא איזו גזירה משמיים, שבדיוק עכשיו צריך לחוקק חוק חדש. זו תוצאה של אקטיביזם שיפוטי שפסל חוק שכבר נחקק.
טוב, אני עוצר. יש לי כל כך הרבה מה לומר. על מי שמשרת בסדיר, בקבע ובמילואים ועל בני המשפחה שלו (תודה!), על מי שתורתו אומנותו (תודה!), ועל מי שתורתו לא אומנותו, על מסלולים ועל מתווים, אבל אני מרגיש אידיוט שימושי, אחד שמצטרף לקמפיין פוליטי כבר בעצם העובדה שהוא מתייחס לנושא. גורם בפוליטיקה החרדית אמר לי לאחרונה: "אנחנו הרי רק צריכים להגיד שגמרנו עם ביבי ושאנחנו הולכים עם גנץ, וזה ייגמר. קיבלנו הצעות כאלה בעבר וסירבנו. אנחנו חלק מגוש הימין. אבל אם דרעי וגפני סוגרים דיל עם גנץ, הכול יסתיים. התקשורת תתייחס אלינו כמו לאתרוג, כמי שהצילו את המדינה מביבי, וכל הנושא ירד מסדר היום באיזו פשרה מוסכמת של שירות אזרחי". ואז הוא הוסיף משפט עצוב עוד יותר: "הציונות הדתית לא מבינה את זה. כשהיא צועקת 'גיוס חרדים' היא בעצם צועקת 'מדינה פלשתינית'".

4 את ההסבר הממוקד והחד ביותר לשאלה מדוע חשוב להתאפק ולהימנע מלעסוק בסוגיה הרגישה, ניסחו בשבילי במיזם ההסברה 'סוללים דרך'. שמעתם עליו? מדובר בעצם בקבוצת ווטסאפ. יש לי הרבה כאלה בסלולרי. יותר מדי. אבל את הקבוצה הזאת לא העברתי לארכיון ואני גם לא משתיק אותה. להפך, אני מגביר. מחכה להודעה החכמה היומית שתפרק בשבילי לעומק את הנושאים הבוערים שעל סדר היום. תפרק ותרכיב מחדש.
לא מדובר בקבוצת דיונים שבה המשתתפים מחווים את דעתם על ענייני השעה (למרות שזה היה יכול להיות מעניין במקרה הזה, כי רבים מחבריה הם אנשים עם השפעה ציבורית גדולה, מהזירה הפוליטית ועד למחנכים וראשי מוסדות), אלא קבוצה שרק המנהלים יכולים לשלוח בה הודעות. והנה ההסבר שהם כותבים ב"פרטי הקבוצה": "הכול קשור לתודעה ולתרבות, ובמיוחד בימי מלחמה. מה זה פוסט־מודרניזם? מהי 'פוליטיקת זהויות' או נקודה א־מגדרית? מה זה פרוגרס? ומדוע הפמיניזם כבר מזמן לא מעוניין בשוויון אלא בשינוי חברתי רדיקלי? איך הנדסת תודעה פועלת ומהם כלי העבודה במלחמת התרבות הזאת? בקיצור, ידע זה כוח. ובמלחמה עוסקים פה בקבוצה בעיקר בהרמת הרוח ובדיוק המחשבות, עד כמה שניתן ללא הנחות ולא משוא פנים. אם מעניינת אותך קבוצה סגורה למיטיבי לכת, שמנסה לחשוף את אחורי הקלעים התרבותי, אתה מוזמן".

5.אז הצטרפתי לפני כמה חודשים ל"סוללים דרך" ומאז אני רואה ישועות גדולות (גם אתם מוזמנים. כתבו לי מייל ותקבלו קישור להצטרפות לקבוצה).
מי שעומד מאחורי המיזם הם כמה אנשים חכמים בראשות סגן־אלוף במילואים אודי בן חמו, תושב שדרות, סגן מפקד חטיבה בגולני לשעבר, מראשי פורום קפה שפירא. בר דעת, מעמיק, מקורי.

האמת? לא ידעתי שיש כאלה בצבא. נו טוב, אני נחשף לאחרונה בעיקר למאורות כמו אהוד ברק, יאיר גולן, עמירם לוין וכמובן דן חלוץ. מצד שני, כנראה שלא בכדי בן חמו הגיע רק לדרגת סגן אלוף (אה, ויש לו עוד תואר שרלוונטי בעיניי לנושא הטעון שאנחנו דנים בו. כלומר, לא דנים בו. הוא חתנו של מייסד מכינת בני דוד בעלי, הרב אלי סדן). דווקא בימים אלה, כשרבים כל כך בקושי חזרו הביתה וכבר קיבלו צו מילואים שני, כתב בן חמו בקבוצה את הדברים הבאים, תחת הכותרת "סוגיית גיוס חרדים – כללי אצבע":
1 כל אזרח בישראל ראוי לזכות במצווה החשובה הזאת – גיוס לצה״ל. נקודה. זה לא נטל, זה נכס. ואם מישהו מסרב להכיר בכך, חבל מאוד. זה נכון גם כלפי אחינו החילונים.
2 מי שאינו מוקיר ומעריץ את התורה ולומדיה, עוסק בסוגיה מתוך גישה בעייתית. זה דומה ליחס של תגרנים בשוק למדעני פיזיקה גרעינית, לפילוסופים או לנגנים בפילהרמונית.
3 עיסוק בסוגיה מהותית וכבדת משקל בעיתוי מניפולטיבי הוא ציני ושקרי.
4 איך תזהה מניפולציה? אם כשהבית בוער מישהו מציק לך עם נזילה בברז, זאת הטרלה. "רגע, אבל באמת יש נזילה!…" (כלומר, צורך בגיוס חרדים). זה נכון, אפשר וצריך לטפל בזה. אבל העיתוי, התזמון, וכל השיח, ציניים לגמרי ורק מרחיקים את פתרון הנושא.
5.אם אתה עוסק בסוגיה הזאת לפני שאתה עוסק בסוגיות קריטיות אחרות, אתה מופעל.
6.בתקופת הרפורמה המשפטית לימדו אותנו ״לדחות סיפוקים״ למען שלום בית. זה נכון לשני הצדדים.
7 אם אין תנאים תרבותיים הולמים לגיוס חרדים למהדרין – ואין כאלה – עושים עלינו סיבוב. סוגיות תרבותיות עמוקות של שנים רבות של הסתגרות, מתוך דאגה לרוח האומה, לא פותרים בתהליכים מהירים ובטח לא בכפייה. אם אינך מבין זאת אתה נאיבי, או מניפולטור. שתי האופציות לא משהו.
8 אם אתה שייך לציונות הדתית, קראת את הדברים שהובאו לעיל ואתה אומר ״כן, זה נכון, אבל…״ – קרא שוב. כנראה שלא הבנת. בדיוק על אנשים כמוך בונים בצד השני.